תשבע בסוף, שאם יתברר שמת בעלה והיא באה ליטול כתובתה, תשבע שלא השאיר לה בעלה כסף בצאתו, ולא תשבע בתחלה בשעה שתובעת את המזונות, כשיצא למדינת הים. נחלקו עליו בני כהנים גדולים, ואמרו: תשבע גם בתחלה וגם בסוף. אמר ר' דוסא בן הרכינס כדבריהם של בני כהנים גדולים. אמר רבן יוחנן בן זכאי: יפה אמר חנן, לא תשבע אלא בסוף.

א גמרא שנינו במשנה ששני דייני גזירות היו בירושלים ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] לכך, ממה ששנינו בברייתא: שלשה דייני גזילות היו בירושלים: אדמון בן גדאי, וחנן המצרי, וחנן בן אבישלום. אם כן קשיא תלת אתרין [קשה משלושה על שנים], שבמשנה נמנו רק שנים, וגם קשיא [קשה] שבמשנה נקראים הם "דייני גזירות" ואילו בברייתא הם נקראים "דייני גזילות"!

וממשיכים: בשלמא תלת אתרין [נניח משלושה על שנים] לא קשיא [קשה] כי דחשיב ליה [מי שהיה חשוב לו] — קתני [שנה], ומי שלא היה חשיב ליה [חשוב לו] — לא קתני [שנה], והיו דיינים נוספים אלא שמנה רק את הדיינים החשובים לעניינו. אלא לשון "גזירות" על לשון "גזילות" קשיא [קשה]!

אמר רב נחמן בר יצחק: אין זו סתירה, אלא הכוונה היא שהיו גוזרין גזירות על גזילות. כלומר, שהיו קובעים דינים בדיני גזילות. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] שבהמה שקיטמה נטיעה (קצצה שתיל צעיר) בשדה אחר, ר' יוסי אומר: גוזרי גזירות שבירושלים אומרים: על נטיעה בת שנתה משלם שתי כסף, ועל בת שתי שנים — משלם ארבע כסף.

ושואלים עוד לעניין דייני גזירות: ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: שלשה דייני גזירות היו בירושלים: אדמון, וחנן, ונחום ולמעלה הוזכר חנן המצרי כדיין שלישי! אמר רב פפא: מאן תנא [ומי שנה] את שמו של נחום בין הדיינים הללו — ר' נתן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' נתן אומר: אף נחום המדי מגוזרי גזירות שבירושלים היה, ולא הודו לו חכמים.

ושואלים: ותו ליכא [ויותר מאלה לא היו דיינים]? והאמר [והרי אמר] ר' פנחס אמר ר' אושעיא: שלש מאות ותשעים וארבעה בתי דינין היו בירושלים, כנגדן היו מספר בתי כנסיות, וכנגדן בתי מדרשות, וכנגדן בתי סופרים שמלמדים בהם את התינוקות. ומשיבים: דיינין טובא הוו [הרבה היו] וכי קאמרינן [וכאשר אמרנו] — על גוזרי גזירות קאמרינן [אמרנו], כלומר, מתקיני התקנות.

אמר רב יהודה אמר רב אסי: גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרן תשעים ותשע מנה לשנה מתרומת הלשכה, אם לא רצו — מוסיפין להם. ושואלים: לא רצו? כלומר, האם הכוונה שאם לא רצו להסתפק בסכום זה מוסיפים להם כרצונם? אטו ברשיעי עסקינן [וכי ברשעים אנו עוסקים] שתובעים שכר מרובה יותר מצרכם? אלא, הכוונה היא להיפך: אם לא ספקו, שלא היה די להם בסכום זה אף על פי שלא רצו — מוסיפין עליהן כדי שיוכלו לפנות את עצמם למלאכת הציבור.

ב מסופר: החכם קרנא הוה שקיל איסתירא [היה לוקח מעה] מן הזכאי ואיסתירא [ומעה] מן החייב, כלומר, משני הצדדים שהיו באים להתדיין לפניו, ודאין להו דינא [והיה דן להם דין]. ושואלים: והיכי עביד הכי [ואיך היה עושה כך]? והכתיב [והרי נאמר] "ושחד לא תקח" (שמות כג, ח), משמע שאסור לדיין ליטול כסף מבעלי הדין!

וכי תימא הני מילי היכא דלא שקיל מתרוייהו דלמא אתי לאצלויי דינא [ואם תאמר כי דברים אלה לאסור שוחד נאמרו רק במקום שאינו לוקח משניהם, שמא יבוא להטות את הדין] לטובת מי שנתן לו כסף, ואילו קרנא כיון דשקיל מתרוייהו [שהיה לוקח משניהם] לא אתי לאצלויי דינא [יבוא להטות את הדין], ואולם כי לא אתי לאצלויי דינא, מי שרי [כאשר אינו בא להטות את הדין, האם מותר] לקבל?

והתניא [והרי שנינו בברייתא], מה שנאמר: "ושחד לא תקח" מה תלמוד לומר? אם ללמד שלא לזכות את החייב ושלא לחייב את הזכאי משום השוחד — הרי כבר נאמר "לא תטה משפט" (דברים טז, כ), אלא בא הכתוב לומר שאפילו כדי לזכות את הזכאי ולחייב את החייב אמרה התורה "ושחד לא תקח", משמע שאסור לדיין לקבל דבר מבעלי הדין אפילו כשאין חשש של הטיית הדין!

ומשיבים: הני מילי היכא דשקיל [דברים אלה אמורים דווקא כשלוקח את הכסף] בתורת שוחד גם אם אינו מטה את הדין, ואילו קרנא בתורת אגרא [שכר] הוה שקיל [היה לוקח] ולא כשוחד. ומקשים: ובתורת אגרא [שכר] מי שרי [האם מותר]? והתנן [והרי שנינו במשנה]: הנוטל שכר לדון — דיניו בטלין, שאין הדיין דן אלא בחינם! ומשיבים: הני מילי אגר דינא [דברים אלה אמורים כשהוא נוטל שכר הדין], ואילו קרנא אגר בטילא הוה שקיל [שכר בטלה היה לוקח], שמשום שהיה בטל ממלאכתו בזמן הדין, היה מקבל שכר בטלה על כך.

ושואלים: ואגר בטילא מי שרי [ושכר בטלה האם מותר]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אילימא אגר דינא [אם תאמר שכר שנוטל עבור הדין], אולם במקרה כזה האם דינו דין? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הנוטל שכר לדון — דיניו בטילין! אלא ודאי מדובר באגר בטילא [שכר בטלה] וקתני [ושנה] מכוער הדיין!

ומשיבים: הני מילי בטילא דלא מוכחא [דברים אלה שמכוער דיין זה, הוא כשנוטל שכר בטלה שאינה מוכחת], שאינו עסוק ממש במלאכה באותה שעה, אלא מכיון שהוא מבזבז את זמנו, והיתה לו אפשרות שיעשה דברים אחרים הוא נוטל שכר בטלה. אבל קרנא בטילא דמוכחא הוה שקיל [שכר בטלה מוכחת היה לוקח], דהוה תהי באמברא דחמרא [שהיה תוהה, בודק, באוצרות יין] כדי לקבוע איזה מהם יעמוד ואיזה יתקלקל ויהבי ליה זוזא [והיו נותנים לו זוז] כשכר, וכאשר עסק בדין היה ניכר שהוא מפסיד את שכר עבודתו.

כי הא [כמו זה] המעשה שרב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה [כאשר היה בא דין לפניו] אמר להו [להם] למתדיינים: הבו [תנו] לי גברא דדלי [אדם שידלה] לי את המים שאני צריך לדלות לשדה בחריקאי [במקומי] ואידון לכו דינא [ואדון לכם את הדין], שאיני יכול להתבטל ממלאכתי.

ג אמר ר' אבהו: בא וראה כמה סמויות (עוורות) עיניהן של מקבלי שוחד, שמקלקלים לעצמם. כיצד? אדם חש בעיניו — נותן ממון לרופא שיירפאנו, ואפילו אז — ספק מתרפא ספק אינו מתרפא. והן, הדיינים, נוטלין שוה פרוטה כשוחד ומסמין (מעוורים) את עיניהן, שנאמר: "כי השחד יעור פקחים" (שמות כג, ח).

תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כי השחד יעור עיני חכמים" (דברים טז, כ), הרי זה קל וחומר לטפשין, שבודאי מעוור השוחד את עיניהם. והנאמר "ויסלף דברי צדיקים" (שמות כג, ח. דברים טז, כ), הרי זה קל וחומר לרשעים. ושואלים: מידי [וכי] טפשים ורשעים בני דינא נינהו [בני דין הם], שאותם ממנים לדיינים? אלא הכי קאמר [כך אמר] "כי השחד יעור עיני חכמים", לומר שאפילו אם היה חכם גדול והוא לוקח שוחד — אינו נפטר מן העולם בלא סמיות (עוורון) הלב, שבסופו של דבר נעשה טיפש. "ויסלף דברי צדיקים",