הדר ביה [חזר בו] ר' עקיבא לגביה [אצלו, לשיטתו] של ר' יהושע. ואף במחלוקת שבדיני רחיצה צריך היה לפסוק כשיטת ר' יהודה כיון שהוא המכריע, ולכן שאל רב יוסף אם הפסק כר' יהודה לא נסמך רק על כלל זה. ושואלים: ואי מכללא, מאי [ואם למדנו הלכה זו מן הכלל, מה הפגם בדבר]? הרי יפה אפשר להסיק דברים אלה מן הכלל! ומשיבים: דילמא הני מילי במתניתין [שמא דברים אלה אמורים שיש תוקף לכלל רק במשנתנו], אבל בברייתא — לא שמא אין הברייתא מהימנת למדי כדי לסמוך הכרעות הלכתיות על סגנונה. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה לרב יוסף: אנא בפירוש שמיע לי [אני בפירוש שמעתי דבר זה].

א אתמר [נאמר] שיש מחלוקת אמוראים בדבר: חמין שהוחמו מערב שבת, רב אמר: למחר ביום השבת רוחץ בהן כל גופו, ואולם לא כאחד, אלא כל אבר ואבר לעצמו, כדי לעשות שינוי ולהזכיר ששבת היום. ושמואל אמר: לא התירו לרחוץ בחמין אף שהוחמו מערב שבת אלא רק את פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רב! אמר [יכול היה לומר] לך רב: מה שנאמר בברייתא "לא כל גופו" כוונתו לא כל גופו בבת אחת, אלא אבר אבר לעצמו. ומקשים: והא [והרי] "פניו ידיו ורגליו" קתני [שנה] ולא יותר! ומשיב רב: הכוונה היא שרוחץ אבר אבר, כעין פניו ידיו ורגליו, שכל אחד מהם הוא אבר נפרד לעצמו, והובאו אלה כדי לשמש דוגמא לרחיצת אבר אבר. ושוב מנסים להביא ראייה ממקור אחר.

תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: לא התירו לרחוץ בחמין שהוחמו מערב שבת אלא פניו ידיו ורגליו, וקשים הדברים לרב! ומשיב רב: הכא נמי [כאן גם כן] כפי שאמרנו קודם, הכוונה היא שרוחץ אבר אבר, כעין פניו ידיו ורגליו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של שמואל: חמין שהוחמו מערב שבת, למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו, אבל לא את כל גופו ואפילו אבר אבר. ואין צריך לומר שהוא הדין בחמין שהוחמו ביום טוב. רבה מתני לה להא שמעתא [היה שונה הלכה זו] של רב בהאי לישנא [בלשון זו]: חמין שהוחמו מערב שבת רוצה לרחוץ בהם למחר, אמר רב: רוחץ בהן כל גופו ומשייר אבר אחד כדי לזכור ששבת היום. איתיביה כל הני תיובתא [הקשה עליו כל אותן הקושיות] שהקשינו על הגרסה הקודמת של דברי רב, ומסכמים: תיובתא [אכן קושיה חמורה] היא.

אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: רבה מי קא עביד כשמעתיה [האם הוא עושה, נוהג כהלכתו] זו של רב? אמר ליה [לו]: לא ידענא [איני יודע]. ושואלים: מאי תיבעי ליה [מה תסתפק לו]? פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שלא עביד [עשה] רבה כדברי רב, דהא איתותב [שהרי הושארו דבריו של רב בקושיה חמורה]. ומשיבים: דילמא [שמא] לא שמיעא ליה [שמע, ידע], או לא החשיב את הקושיות הללו, ולדעתו אם כן עדיין יתכן לפסוק כדברי רב.

ואומרים: אם כן, הרי שוב אין מקום לשאלה, ואי [ואם] לא שמיעא ליה [שמע] קושיה זו — ודאי עביד [עשה] כרב. שכן אמר אביי: כל מילי דמר עביד [הדברים של אדוני, רבה, היה עושה, נוהג] כשיטת רב, בר מהני תלת דעביד [חוץ משלושה אלה שעשה] כשיטת שמואל. שמטילין ומעבירים את הציצית מבגד לבגד, ומדליקין בנרות חנוכה מנר לנר, ומה שפסק הלכה כר' שמעון בדיני שבת בגרירה, שלדעתו מותר לגרור כלים כבדים, ואין לחשוש שמא יתהווה חריץ בקרקע מחמת כן. ומכל מקום ודאי מסתבר לומר שנהג כמו רב גם בענין הרחיצה בשבת, שכן הלכה כמותו אף בענין זה! ומשיבים: שאין זו ראייה גמורה, כי שמא נהג רבה, שכחומרי [כחומרותיו] של רב — עביד [עשה], כקולי [כהקלותיו] של רב — לא עביד [עשה], והרי ההיתר לרחוץ בחמין בשבת הוא מן ההקלות של רב, ואם כן לא ברור כיצד נהג רבה למעשה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: מרחץ שפקקו את נקביו (פתחיו) מערב שבת, כדי שלא יפוג חומו, למוצאי שבת רוחץ בו מיד. ואם פקקו נקביו מערב יום טוב, למחר ביום טוב עצמו נכנס ומזיע בהבל המים החמים, ויוצא ומשתטף במים צוננים בבית (בחדר) החיצון של בית המרחץ.

אמר ר' יהודה: מעשה במרחץ של בני ברק שפקקו נקביו מערב יום טוב, למחר ביום טוב נכנס ר' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא והזיעו בו ויצאו ונשתטפו בבית החיצון. אלא שמרחץ זה מיוחד היה לפי שהמים החמין שלו היו מחופין (מכוסים) בנסרים של עץ, ולא היה מקום לחשוש שמא ירחצו במים החמים. כשבא הדבר לפני חכמים אמרו: אף על פי שאין חמין שלו מחופין בנסרין מותר להזיע בהבל המרחץ. ומשרבו עוברי עבירה התחילו לאסור. ואולם אמבטיאות שהן מרחצאות גדולים של כרכין — מטייל בהן כדרכו ואינו חושש לאיסורי שבת, אף בתוך כך הוא מזיע בתוכן.

ושואלים: מאי [מה הם] "עוברי עבירה" שאמרנו? ומשיבים: שאמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: בתחילה היו רוחצין בחמין שהוחמו מערב שבת אף בשבת, והתחילו הבלנים להחם בשבת, ומשקרים היו ואומרים: מערב שבת הוחמו. על כן אסרו את הרחיצה בחמין והתירו את הזיעה. ועדיין היו אנשים רוחצין בחמין ואומרים: "מזיעין אנחנו", ולשם כך נכנסנו למרחץ. ולכן אסרו להן אף את הזיעה אך התירו לרחוץ בחמי טבריה. ועדיין היו רוחצין בחמי האור [מים חמים שנתחממו באש], ואומרים: בחמי טבריה רחצנו. ולכך אסרו להן אף חמי טבריה. ועדיין נשאר שהתירו להן את הצונן. ראו שאין הדבר עומד להן, כי אין גזירות אלה מתקיימות בידי הציבור מפני חומרתן, התירו להן לרחוץ בחמי טבריה והגזירה על איסור זיעה במקומה עומדת.

ובהקשר לכך אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן, שרי למיקרי ליה "עבריינא" [מי שעובר על דברי חכמים, מותר לקרא לו "עבריין"], ואין אומרים שרק מי שעבר עבירה חמורה על דברי תורה ממש הוא שקוראים לו כך. ומעירים: כמאן [כמי] אמר רבא דברים אלה —