"בבתוליה" כוונתו שיהו כל בתוליה קיימין שלא נבעלה כלל, בין בכדרכה בין שלא כדרכה. ואם כן, אין זה שייך לבעיה לגבי "מקצת כסף ככל כסף".

א מסופר: ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא [אשה אחת שתפסה כוס כסף] מנכסי היתומים לשם גביית חלק מכתובתה, קתבעה מזוני [ותבעה מזונות]. אתאי לקמיה [באה לפני] רבא לדין. אמר להו ליתמי [להם ליתומים]: זילו הבו [לכו תנו] לה מזונות, כי לית דחש להא [אין מי שחושש לזו] שאמר ר' שמעון, שאמר: לא אמרינן [אין אנו אומרים] מקצת כסף ככל כסף.

ב שלח ליה [לו]: רבה בריה [בנו] של רבא לרב יוסף שאלה זו: מוכרת שלא בבית דין, האם היא צריכה שבועה שלא נטלה יותר מן הראוי לה, או אין צריכה שבועה? החזיר לו רב יוסף: ותבעי [ותישאל] לך אם צריכה הכרזה, שעוד טרם המכירה יעשו הכרזה פומבית כדי להעריך כראוי את שווי הנכסים?

אמר ליה [לו]: בענין הכרזה לא קמיבעיא [מסופק] לי, שהרי אמר ר' זירא אמר רב נחמן: אלמנה ששמה (העריכה) את הנכסים ונטלה אותם לעצמה כפרעון כתובתה לפי חשבון זה — לא עשתה ולא כלום.

ומעתה יש לברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי דאכרוז [אם שהכריזו] והגיעו לקביעת סכום מסויים לנכסים — אמאי [מדוע] לא עשתה ולא כלום? שדינה הלא ככל קונה אחר! אלא לאו [האם לא] מדובר שלא אכרוז [הכריזו], ומכאן נלמד שאם מכרה לעצמה הוא שלא עשתה ולא כלום, הא [הרי] אם מכרה לאחר — מה שעשתה עשתה. למרות שלא היתה הכרזה.

ודוחים: לעולם מדובר דאכרוז [שהכריזו], ודאמרי [ושאומרים] לה: מאן שם ליך [מי העריך לך]? שאף על פי שהדבר נעשה בפומבי, בכל אופן הערכה לא היתה כאן.

כי האי [כמו מעשה זה] דההוא גברא דאפקידו גביה כיסתא דיתמי [שאדם אחד שהפקידו אצלו אלמוגים של יתומים]. אזל שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי [הלך העריך את האלמוגים לעצמו בארבע מאות זוז] ולקחם לעצמו. אייקר קם בשית מאה [התייקר מה שהיה בכיס ועמד בשש מאות].

אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי לשאול, למי מגיע רווח זה, לו או ליתומים. אמר ליה [לו] רב אמי: מאן שם [מי העריך] לך שיתיר לך למכור? ומאחר ואתה הוא שהערכת לעצמך לכן מכירתך לא היתה כדין, ונשארו האלמוגים ברשות היתומים, והרווח שלהם.

ומסכמים, והלכתא [והלכה]: צריכה שבועה ואינה צריכה הכרזה.

ג משנה אלמנה שהיתה כתובתה מאתים, ומכרה שוה מנה מן הנכסים במאתים, או שוה מאתים מן הנכסים וקיבלה רק במנה — הרי זו נתקבלה כתובתה, ואין לה תביעה נוספת.

היתה כתובתה מנה, ומכרה שוה מנה ודינר במנה — מכרה בטל, שהרי נמצא שמכרה נכסים שלא היו שייכים לה. אפילו היא אומרת אחזיר דינר עודף זה ליורשין — בכל זאת מכרה בטל.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: לעולם מכרה קיים, עד שתהא שם הטעות במכר בגודל כזה כדי שתשייר בשדה בת תשעה קבין, שאם לא היתה טועה היה נשאר בשדה שיעור זה, שהוא השיעור הקטן ביותר של שדה הראוי לעיבוד, שאז יכולים היתומים לטעון שאין רצונם לוותר על שדה השייך להם. אבל אם שיעור הטעות פחות מזה — די אם תחזיר ליתומים. ובגנה שיעור הטעות שאם טעתה בכך אין די במה שתחזיר ליתומים — כל שבשל טעותה לא נותרה גינה בת חצי קב שהוא השיעור הקטן ביותר לגינה הראויה לעיבוד, או כדברי ר' עקיבא בגינה בית רובע.

היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה, לאדם אחד קרקע ששווייה מנה במנה, ולזה, לאחר, קרקע ששווייה מנה במנה, וכן לשלישי, ולאחרון מכרה מה שהיה יפה (שווה) מנה ודינר במנה בלבד — המכר של אחרון בטל, ושל כולן מכרן קיים, שהרי מכרה במחיר הנכון.

ד גמרא על ההלכה הראשונה במשנה שאם מכרה שווה מאתים במנה או מנה במאתים אין לה עוד תביעה לכתובה, שואלים: מאי שנא [במה שונה] כשמכרה שוה מאתים במנה שאינה נוטלת כתובתה — דאמרי [שאומרים] לה היורשים: את אפסדת [הפסדת] לעצמך, שלא ידעת למכור כראוי, ונטלת מן הנכסים את השיעור הראוי לך, אולם אם מכרה שוה מנה במאתים, נמי תימא [גם כן תאמר היא]: אנא ארווחנא [אני הרווחתי] ומשלכם לא נטלתי אלא שווה מנה, ומגיע לי איפוא עוד שווה מנה!

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: