תיזיל ותיחלה [תלך ותמחל] את כתובתה של אמה לגבי אבוה [לאביה] שהרי הכתובה היא שטר חוב של האם על האב, והבת היורשת יכולה למחול אותו ולא יהא חייב עוד לפרוע אותה, ואחר כך תירתה מיניה [תירש אותו, את סכום הכתובה, ממנו]. שמעה זאת הבת, אזלה אחילתה [הלכה, ומחלה] כפי שאמר רב נחמן.

אמר רב נחמן בצער: עשינו עצמינו כעורכי הדיינין, לתת לבעל דין עצה מה לעשות, דבר שאינו ראוי לחכם. ושואלים: מעיקרא [מתחילה], כאשר אמר את הדבר בודאי התכוון שתשמע הקרובה מאי סבר [מה חשב], ולבסוף מאי סבר [מה חשב], שהתחרט? ומסבירים: מעיקרא סבר [מתחילה חשב]: הרי נאמר "ומבשרך לא תתעלם" (ישעיה נח, ז), ומשום כך ראוי לאדם לסייע ולתת עצה טובה לקרובתו, ולבסוף סבר [חשב]: אדם חשוב שאני [שונה], שצריך לדקדק הרבה במעשיו, שלא יבואו לדבר בגנותו שעשה דין לטובת קרוביו, וכן שלא יבואו ללמוד ממעשיו ויטעו לנהוג כן אף שלא בקרובים.

כיון שהזכרנו את ההלכה שאמר שמואל, דנים עכשיו גופא [בגופה] של הלכה זו. אמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו, וחזר ומחלו ללווה — מחול, ואפילו יורש מוחל את החוב בשטר שהיה למורישו על אחר ומכרו. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: ואי [ואם] פקח הוא הקונה את השטר, וחושש מדבר כזה, מקרקש ליה זוזי [מצלצל לו בדינרים], כלומר, משלם או מבטיח כסף ללווה, וכתב ליה שטרא בשמיה [וכותב לו הלווה שטר חוב חדש בשמו] של הקונה מחזיק השטר, ושוב לא תועיל מחילת השטר הראשון, והקונה לא יפסיד.

אמר אמימר: מאן דדאין דינא [מי שדן דינים] של גרמי, שסבור שאדם שמעשיו גרמו הפסד ונזק לאחרים, גם אם לא עשה המזיק מעשה בידיים, חייב לשלם — זה שמחל את החוב וגרם בכך הפסד לקונה, נחשב אף הוא כמזיק, ולכן מגבי ביה [מגבה בו] דמי שטרא מעליא [שטר מעולה], שכיון שהמלווה הראשון גרם לקונה השטר שלא יוכל לזכות בו, צריך הוא לשלם לו את כל דמי השטר. מאן [מי] שלא דאין דינא [דן דינים] של גרמי, מגבי ביה דמי ניירא בעלמא [מגבה בו דמי נייר בלבד], שהפסידו את הנייר שעליו כתוב השטר.

מסופר: הוה עובדא [היה מעשה] כגון זה שבא לפני בית הדין וכפייה [וכפה אותו] רפרם לרב אשי בדברים כדי שיפסוק הלכה ברורה בענין זה, ואגבי ביה כי כשורא לצלמי [והגבה בו כמו קורה שעושים לפסלים] שמדקדקים שתהא שלימה לגמרי, כלומר, עמד על כך לגבות את כל הנזק כולו בלי להשאיר דבר (ראה "עיונים").

א אמר אמימר משמיה [משמו] של רב חמא: האי מאן דאיכא עליה [מי שיש עליו] התחייבות של כתובת אשה ובעל חוב הנושה בו כסף, ואית ליה ארעא ואית ליה זוזי [ויש לו קרקע ויש לו כספים] — לבעל חוב מסלקינן ליה בזוזי [מסלקים לו את החוב בכספים], ואילו לאשה מסלקינן [מסלקים] לה את חוב כתובתה בארעא [בקרקע], האי כי דיניה והאי כי דיניה [זה כדינו וזה כדינו], כי המלווה הלווה לו כסף — ולכן ראוי שיקבל כסף מזומן, והאשה שלא נתנה דבר אלא סמכה על שעבוד הקרקע — מקבלת קרקע.

ואי לא איכא [ואם אין] אלא חד ארעא [קרקע אחת] ולא חזיא [ואינה ראויה] לתשלום אלא לחד [לאחד] — לבעל חוב יהבינן ליה [נותנים לו], לאשה לא יהבינן [נותנים] לה. מאי טעמא [מה טעם] — יותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא, ואינה נישאת דווקא משום הכתובה, ומוטב להקדים את בעל החוב, כדי שלא יפסיד וימנעו אנשים מלהלוות.

אמר ליה [לו] רב פפא לרב חמא: ודאי דאמריתו משמיה [האם נכון הוא שמה שאתם אומרים משמו] של רבא כי האי מאן דמסקי ביה זוזי ואית ליה ארעא [מי שנושים בו כסף ויש לו קרקע] ואתא [ובא] בעל חוב וקא תבע מיניה [ותובע ממנו] את תשלום הכסף, ואמר ליה [לו] הלווה: "זיל, שקול מארעא [לך, קח מן הקרקע] כשיעור מעותיך ", אמרינן ליה [אומרים אנו לו]: זיל זבין את ואייתי הב ליה [לך מכור אתה את הקרקע והבא לו כסף]? אמר ליה [לו] רב חמא: לא אמרתי כך משמו של רבא.

אמר לו רב פפא: אימא [אמור] לי גופא דעובדא היכי הוה [גופו של מעשה איך היה], שודאי היה מעשה שגרם לייחס לרבא שיטה זו. אמר ליה [לו]: אותו לווה תולה מעותיו בגוי הוה [היה], כלומר, שהיה לו כסף, אלא טען שהכסף הזה שייך לגוי, ואי אפשר היה לתבוע אותו מן הגוי, וכיון שהוא עשה שלא כהוגן שאינו נאמן על כך — לפיכך עשו בו שלא כהוגן וחייבו אותו לטרוח ולמכור בעצמו את הקרקע.

אמר ליה [לו] רב כהנא לרב פפא: לדידך דאמרת [לשיטתך שאתה אומר] כי פריעת בעל חוב מצוה היא, אם אמר הלווה: "לא ניחא [נוח] לי דאיעביד [לעשות] מצוה" מאי [מה] יהיה הדין? שאם רואים בכך רק מצוה, מה הדין אם אדם אינו רוצה לקיים את המצוה? אמר ליה [לו], תנינא [שנינו]: במה דברים אמורים שיש דין מלקות ארבעים על עבירות — במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו לאדם "עשה סוכה" ואינו עושה, או שאומרים לו "עשה לולב" ואינו עושה —