לא קנה. שאין הוא יכול לחייב אחרים בלא רצונם, וכיון שתפיסתו היא לחובת הנושים האחרים — אין לה תוקף. וכיון שהם עצמם גם כן היו נושים באותו אדם, תפסוה, את האניה, אינהו [הם], וכל אחד מהם רצה לתפסה לעצמו. רב פפא מימלח מלוחי [היה נוהג אותה במשוט]. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע ממתח לה באשלא [היה מושך אותה בחבל]. מר [חכם זה] אמר: אנא קנינא לה לכולה [אני קניתי אותה כולה] ומר [וחכם זה] אמר: אנא קנינא לה לכולה [אני קניתי אותה כולה].

פגע בהו [פגש אותם] רב פנחס בר אמי, אמר להו [להם]: רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם] שתפיסה זו מועילה ואולם דבר זה הוא דווקא כשצבורין ומונחין ברשות הרבים, והרי האניה לא היתה ברשות הרבים אלא בשפת הנהר שהיא כסימטא שהיא ראויה לקנין וממילא זכו בה כבר היורשים! אמר להו [אמרו לו]: אנן נמי מחריפותא דנהרא תפיסנא [אנחנו גם כן מאמצע הנהר תפסנו] ודינו כרשות הרבים.

אתו לקמיה [באו לפני] רבא לשאול מי מהם זכה באניה, אמר להו [להם]: קאקי חיורי [אווזים לבנים], שקרא להם כך משום שהיו שניהם כבר בעלי זקן לבן. משלחי גלימי דאינשי [פושטי גלימות אנשים]! כלומר, מעיקרו של דבר לא עשיתם כדין. הכי [כך] אמר רב נחמן: אמנם תפיסה של בעל חוב מועילה — והוא דווקא שתפסה מחיים, וכאן היתה התפיסה לאחר מיתת הלווה וכבר זכו בה היורשים.

ומסופר עוד: אבימי בריה [בנו] של ר' אבהו הוו מסקי ביה זוזי [היו נושים בו זוזים, כסף] אנשים מבי חוזאי שהוא מקום רחוק, שדרינהו [שלחם, את הזוזים] ביד חמא בריה [בנו] של רבה בר אבהו. אזל פרעינהו [הלך ופרע אותם כספים] שהיה חייב. אמר להו [להם] חמא: הבו [תנו, החזירו] לי שטרא [את שטר החוב] המעיד על כך שמשלחי היה חייב לכם. אמרו ליה [לו]: אלה, סיטראי נינהו [חובות מן הצד הם], כלומר, המשלח אותך היה חייב לנו כסף אחר, שאינו כתוב בשטר, ואנו גובים עכשיו את החוב ההוא, ואת השטר לא נחזיר לך, שהחוב שבשטר טרם נפרע.

אתא לקמיה [בא הדין לפני] ר' אבהו. אמר ליה [לו] לחמא: אית [יש] לך סהדי דפרעתינהו [עדים שפרעת להם]? אמר ליה [לו]: לא. אמר ליה [לו] ר' אבהו: מיגו [מתוך] שיכולין הם לומר "לא היו דברים מעולם", שבכלל לא פרעת חוב כלשהו, אם כן יכולין נמי למימר [גם כן לומר] "סיטראי נינהו [חובות מן הצד הם] " ואי אפשר להוציא מהם את השטר.

ושואלים: לענין שלומי [תשלומי] השליח מאי [מה הדין], האם צריך השליח לפצות את המשלח על שגרם לו לאבד את כספו בכך שנתן את הכסף לפני שקיבל מהם את השטר? אמר רב אשי: חזינן [רואין אנו], אי [אם] אמר ליה [לו] המשלח "שקול שטרא והב זוזי [קח מהם את השטר ותן להם כסף] ", והשליח לא עשה כן אלא נתן את הכסף לפני שקיבל את השטר — משלם השליח, ששינה מן השליחות. ואם אמר לו "הב זוזי ושקול שטרא [תן כסף וקח שטר] "— לא משלם, שהרי אף המשלח לא אמר לו לדקדק בזה.

ומוסיפים: ולא היא (ואין הדבר כן) כדברי רב אשי, אלא בין כך ובין כך משלם השליח. דאמר ליה [שאומר לו] המשלח: "לתקוני שדרתיך [לתקן שלחתי אותך] ולא לעוותי [לקלקל]", שחובתו של שליח למלא את תפקידו בצורה הטובה ביותר.

מסופר: ההיא איתתא דהוו מיפקדי גבה מלוגא דשטרי [אשה אחת שהיו מופקדים אצלה תיק מלא שטרות] שהפקיד אצלה אבי יתומים טרם מותו. אתו [באו] היורשים קא תבעי ליה מינה [ותבעו אותו ממנה]. אמרה להו [להם]: כבר מחיים של הנפטר תפיסנא להו [תפסתי אותם], שאף אני נושה בו כסף. אתאי לקמיה [באה לפני] רב נחמן לדין. אמר לה לאשה המחזיקה: אית ליך סהדי דתבעוה מיניך [האם יש לך עדים שתבעו את התיק ממך] עוד מחיים של הנפטר ולא יהבית ניהליה [נתת לו]? אמרה ליה [לו]: לא, אין לי עדים על כך. אמר לה: אם כן, הוי [הרי היא] תפיסה שלאחר מיתה, ותפיסה שלאחר מיתה — לא כלום היא, כפי שאמרנו שאין תפיסה מועילה להוציא מן היתומים אלא בחיי החייב.

מסופר: ההיא איתתא דאיחייבא [אשה אחת שהתחייבה] שבועה כדי להיפטר מתשלום בבי דינא [בבית הדין] של רבא. אמרה ליה [לו] לרבא בת רב חסדא אשתו: ידענא [יודעת אני] בה שהיא חשודה על השבועה. ואין לסמוך על שבועתה. אפכה [הפכה] רבא את חובת השבועה על הצד שכנגדה, שישבע שהאשה חייבת לו ויטול, כדרך שעושים באדם שמוכח שאינו נאמן על שבועה.

ומסופר: זימנין הוו יתבי קמיה [פעם אחרת ישבו לפניו], לפני רבא, רב פפא ורב אדא בר מתנא, אייתו ההוא שטרא גביה [הביאו שטר אחד אליו] לבית הדין, כדי שידון בו. אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: ידענא ביה דשטרא פריעא [יודע אני בו, בשטר זה, ששטר פרוע] הוא. אמר ליה [לו] רבא: איכא איניש אחרינא בהדיה דמר [האם יש אדם אחר עם אדוני] שיוכל אף הוא להעיד על כך? אמר ליה [לו]: לא, רק אני לבדי יודע. אמר ליה [לו]: אף על גב דאיכא מר [אף על פי שיש כאן את אדוני] ואומר אתה זאת, מכל מקום עדות עד אחד לאו [לא] כלום הוא.

אמר ליה [לו] רב אדא בר מתנא לרבא: וכי לא יהא רב פפא נאמן כמו בת רב חסדא שהיא אשה ופסולה לעדות? ענה לו רבא: בת רב חסדא קים לי בגווה [מוחזק אני בה] שהיא אומרת תמיד אמת, מר לא קים לי בגוויה [באדוני אין אני מוחזק בו כך], ואיני יכול לעשות על פי עד אחד כאשר אין לי בטחון גמור בדבר.

אמר רב פפא, והסיק מכאן: השתא [עכשיו] שאמר מר [החכם, רבא] "קים לי בגוויה" [מוחזק אני בו] שהוא דובר אמת " מילתא היא [דבר הוא], כלומר, אם הדיין יודע שאדם מסויים אומר אמת למרות שבדרך כלל אי אפשר לסמוך עליו בתורת עדות, יש לדבריו תוקף משפטי מסויים, כגון אבא מר ברי [בני] דקים [שמוחזק] לי בגוויה [בו] שהוא דובר אמת, קרענא שטרא אפומיה [אני יכול לקרוע שטר על פיו] אם יאמר לי ששטר זה הוא פרוע.

ותוהים: קרענא סלקא דעתך [קורע אני על פיו עלה על דעתך]?! איך אפשר לקרוע שטר על סמך עדותו של עד אחד בלבד?! אלא כך צריך לומר: מרענא שטרא אפומיה [אני מרע את השטר על פיו], שאיני מחשיבו לגבות בו, עד שתהיה הוכחה נוספת.

ההיא איתתא דאיחייבא [אשה אחת שהתחייבה] שבועה בבי דינא [בבית הדין] של רב ביבי בר אביי. אמר להו [להם] לדיינים ההוא [אותו] בעל דין: תיתי ותישתבע במתא [שתבוא ותישבע בתוך העיר], אפשר דמיכספא ומודיא [שתתבייש בשקר שהיא משקרת ותודה]. אמרה להו [להם] לדיינים: כתבו לי זכוותא [כתב זכויות], דכי משתבענא יהבי [שכאשר אשבע יתנו] לי אותו ואז אני מוכנה להישבע אפילו בעיר. אמר להו [להם] רב ביבי בר אביי: כתבו לה.

אמר רב פפי: משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי מוליתא [שאתם, בני משפחתכם, באים מאנשים אומללים, אומרים אתם דברים אומללים]?! כי רב ביבי בא ממשפחת בית עלי, שהיו בניה מתים בקיצור שנים, ואמר לו שהדברים הללו שאמר אומללים, שאינם ראויים להיאמר. ומדוע?

— הא [הרי] כבר אמר רבא: האי אשרתא דדייני דמיכתבא מקמי דנחוו סהדי אחתימות ידייהו [קיום דיינים על שטר, שנכתב לפני שרואים עדים ומעידים על חתימת ידם] — פסולה, אף על פי שהעידו אחר כך ונתקבלה עדותם. אלמא מיחזי כשיקרא [הרי שהוא נראה כשקר], שאם כתבו וחתמו לפני שהעדות נגמרה בפניהם — נראה הדבר כאישור של שקר, הכי נמי מיחזי כשיקרא [כאן גם כן הרי זה נראה כשקר], שאי אפשר לכתוב לה שטר זכויות לפני שתישבע, ואז יכתבו לה שטר.

ומעירים: וליתא [ואין] הלכה זו של רבא מקויימת, משום דברי רב נחמן. שאמר רב נחמן, אומר היה ר' מאיר: גט, אפילו מצאו באשפה והיו בו שמות כשמו ושם אשתו וחתמו עליו עדים ונתנו לה לאשתו — הרי זה כשר. והוסיף רב נחמן: ואפילו רבנן [חכמים] לא פליגי עליה [אינם חולקים עליו] על ר' מאיר בענין זה, אלא בגיטי נשים, ומדוע? דבעינן [שצריכים אנו] לדעת חכמים שתהיה כתיבה של הגט לשמה של האשה המתגרשת, אבל בשאר שטרות — מודו ליה [מודים לו] שאין הבדל מתי נכתב השטר.

וראיה לדבר — שאמר רב אסי אמר ר' יוחנן: שטר שלוה בו פעם אחת ופרעו — אינו חוזר ולוה בו. למרות שחוזר אותו אדם ולווה מאותו מלוה סכום זהה. ומדוע? שכבר נמחל שיעבודו, כי כאשר נפרע השטר הראשון בטל כוח השעבוד שהיה בשטר זה. ולכן אם ימסור שטר זה למלווה, אינו שטר שיש לו כוח שעבוד, אלא כעין הלוואה בעל פה, ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שנמחל שיעבודו, ולכן אין משתמשים עוד בשטר זה, אבל למיחזי