וסבר [והאם סבור] רב שהמתנה לבטל דבר הכתוב בתורה תנאו קיים? והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה הבאה: האומר לחבירו "הרי אני מוכר לך דבר על מנת שאין לך עלי אונאה", שאף שאסור להונות, מכל מקום אתה מוותר לי על ההונאה. רב אמר: יש לו עליו אונאה, וחייב המוכר להחזיר לקונה את מה שאונהו, משום שאינו יכול בתנאי לבטל את איסור התורה "ולא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כה, יז). ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה. משמע שלדעת רב אי אפשר להתנות כדי לבטל דבר הכתוב בתורה!

אלא כך צריך להבין את דברי רב: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר שכל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], אלא מטעם אחר, שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] שאם מתה האשה — יירשנה, ורב הרי סבר [סבור] שאם מתה — לא יירשנה, שלדעתו ירושת הבעל מדברי סופרים היא, ואין בהתנאה משום מתנה על מה שכתוב בתורה והתנאי קיים. ואף לא עשו חכמים חיזוק לדבריהם שיהיה תוקפם יותר משל תורה.

אולם אם אתה מפרש כך הרי אתה הופך את הדברים שכן האי מטעמיה [זה מטעמו] ולא כהילכתיה [כהלכתו] הוא, היפך דברי רב שאמר: כהלכתו ולא מטעמו!

אלא כך צריך לפרש: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר אם מתה יירשנה, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] כי בדאורייתא [בדבר שהוא מדברי תורה] תנאו בטל, ומכאן נבין — הא בדרבנן [הרי בתנאי על דבר שהוא מדברי סופרים] תנאו קיים. ורב סבר [סבור] שאפילו בדרבנן [בדברי סופרים] אם מתנה כנגד דבריהם — תנאו בטל.

אולם גם פה יש לשאול: אם כן הרי האי כטעמיה וכהילכתיה [זה כטעמו וכהלכתו] הוא, ורב רק מוסיף הוא עוד פרט בהלכה שלא אמר אותו רבן שמעון בן גמליאל!

אלא יש לחזור גם מפירוש זה, וצריך לומר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר אם מתה יירשנה, ולאו מטעמיה [ולא מטעמו], שאילו רבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור] כי ירושת הבעל דאורייתא [מן התורה היא] וכל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל. ואילו רב סבר [סבור] כי ירושת הבעל דרבנן [מדברי סופרים] היא, ובכל זאת תנאו בטל כי חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה שלא יוכלו לבטל את תקנתם.

ושואלים: והאם רב סבר [סבור] כי ירושת הבעל דרבנן [מדברי סופרים היא]? והתנן [והרי שנינו במשנה], ר' יוחנן בן ברוקא אומר: היורש את אשתו, יחזיר את הנכסים לבני משפחה של האשה בשנת היובל, וינכה להן מן הדמים, שאינו גובה מהם כל שווי הנכסים אלא רק חלק ממנו.

והוינן [והיינו עוסקים ומקשים] בה בהלכה זו: מאי קסבר [מה סבור] ר' יוחנן בן ברוקא? אי קסבר [אם סבור הוא] שירושת הבעל דאורייתא [מן התורה היא], אמאי [מדוע] יחזיר? שהרי ירושה אינה חוזרת ביובל. ואי דרבנן [ואם סבור הוא שהיא רק מדברי סופרים], אם כן דמים מאי עבידתייהו [מה מעשיהם]? שאם חוזרים להלכה הבסיסית, כדין תורה, הרי הנכסים שייכים למשפחת האשה, ואין הם צריכים לשלם לו כלל!

ואמר רב: לעולם קסבר [סבור הוא] שירושת הבעל דאורייתא [מן התורה היא], וכגון שהורישתו אשתו בית הקברות של המשפחה, ומשום פגם משפחה, שלא יהיו בני משפחה זו קבורים בנחלת אחרים, אמור רבנן לישקול דמי וליהדר [אמרו חכמים שיקח כסף מהם ויחזיר להם] את בית הקברות.

ומאי [ומה פירוש] "ינכה להן מן הדמים" — הכוונה היא דמי קבר אשתו. שהרי את אשתו הוא צריך לקבור בנחלתו על חשבונו, ואם קבר אותה באותה נחלה ינכה להם את דמי הקבר מדמי הנחלה. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: המוכר קברו, או את הדרך אל קברו, מעמדו (המקום שבו היו עומדים לנחם את האבלים), או מקום הספידו — באין בני משפחה וקוברין אותו בנחלת אבותיו בעל כרחו של הקונה, משום פגם משפחה, שלא יהיה אחד מהם קבור בנחלת זרים. ומכל מקום, אפשר ללמוד מכאן שרב סבור שירושת הבעל היא מן התורה, ולא כפי שניסינו להוכיח!

ומשיבים: מכאן אין הוכחה, כי אפשר לומר שרב לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] של ר' יוחנן בן ברוקא קאמר [אומר], שהסביר מה טעמו של תנא זה, וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו אינו סבור כן].

א משנה מי שמת והניח אשה ובעל חוב הנושה בו, ויורשין, והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים וכל אלה תובעים את הרכוש הזה — ר' טרפון אומר: ינתנו הפקדון או המלוה לכושל (לחלש) שבהן, שהוא זקוק יותר לתמיכה. ר' עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, שאם דין הוא — צריך לנהוג לפי הדין, ואין לערב כאן שיקול של רחמים. אלא לפי הדין ינתנו ליורשין, שכן כולן צריכין שבועה, שכל הרוצה להיפרע מיתומים צריך להישבע, ואין היורשין צריכין שבועה ולכן כוחם ברכוש האב רב משל כל האחרים.

ואם הניח הנפטר פירות תלושין מן הקרקע — כל הקודם בהן, האשה, בעל החוב, או היורשים, ולקח את חלקו — זכה בהן בפירות התלושים. ואם זכתה האשה בפירות אלה ולקחה יותר מדמי כתובתה, או שזכה בהם בעל חוב ולקח יותר על חובו, מה יעשו בכסף המותר? ר' טרפון אומר: ינתנו לכושל שבהן, בעל החוב או האשה, לפי הענין. ר' עקיבא אומר: אין מרחמין בדין, אלא ינתנו הפירות הנותרים ליורשין, מן הטעם שאמר; שכולם צריכין שבועה, ואין היורשין צריכין שבועה.

ב גמרא על לשון המשנה שואלים: למה לי למיתני [לשנות] דין זה במלוה, למה לי למיתני [לשנות] גם בפקדון? די היה לו להביא דוגמא אחת בלבד! ומסבירים: צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים; דאי תנא [שאילו היה שונה] מלוה בלבד, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אמר] ר' טרפון שינתנו לכושל שבהם משום שמלוה להוצאה ניתנה ובעצם אין כאן רכוש הקיים בפועל אלא התחייבות בלבד, ובכגון זה אפשר לתת אותו למי שזקוק לכך, אבל פקדון דאיתיה בעיניה [שישנו בעינו] אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לר' עקיבא שהוא בחזקת היורשים.

ולהיפך, ואי תנא הא [ואילו היה שונה זו] בפקדון בלבד, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו דווקא אמר] ר' עקיבא שיינתן ליורשים, אבל בהך [באחרת, במלוה] אימא מודי [אמור שמודה] לר' טרפון שיינתנו לכושל שבהן, על כן צריכא [צריך] שייאמרו שני הדברים.

ג שנינו במשנה שלדעת ר' טרפון יינתנו לכושל שבהם. ושואלים: מאי [מה] פירוש "לכושל"? ר' יוסי בר' חנינא אומר: לכושל שבראיה, כלומר, לזה שהשטר שלו מאוחר ביותר, שהראיה שבידו כושלת ביותר, שהרי הוא אינו יכול לטרוף מאחרים, ושאר התובעים יכולים לטרוף מנכסים שנמכרו קודם. ר' יוחנן אמר: הכוונה היא לכתובת אשה, משום חינא [חן] שעשו חכמים תקנות לטובת האשה בכתובתה, כדי שיהא חן לגברים בעיניהן, שידעו שיש להן בטחון בנישואיהן ושאינן צריכות לחשוש להפסד כתובתן.

ומעירים: בעיה זו היא כתנאי [כתנאים] שנחלקו בנושא זה, שר' בנימין אומר: לכושל שבראיה, והוא כשר, כלומר, כך כשר וראוי לעשות. ר' אלעזר אומר: לכתובת אשה, משום חינא [חן].

ד שנינו במשנה שאם הניח פירות התלושין וקדם אחד התובעים ונטלם — זכה בהם, אלא שנחלקו למי יינתן המותר. ושואלים: ור' עקיבא מאי איריא [מה שייך, מדוע הוא דן] דווקא במותר? הלא כולהו נמי [הכל גם כן] של היורשין הוו [הם], שהרי לשיטתו כל הרכוש שייך בראשונה ליורשים, ולאחרים אין זכות בהם אפילו אם קדמו ונטלו? ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן] הדין לשיטתו, שלדעתו ודאי שאין לחלק בין פקדון לפירות תלושים, אלא ואיידי [ועל ידי, מתוך], שאמר ר' טרפון דבריו בענין המותר, תנא איהו נמי [שנה הוא גם כן] בענין המותר, אבל לדעתו — הוא הדין לגבי הפירות כולם.