דלמא [שמא] כשיטת ר' נתן היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין למי שהיה נושה בחבירו מנה (מאה זוז) שהוא חייב לו, וחבירו נושה בחבירו, מנין שמוציאין מזה, מן הלווה האחרון, ונותנין לזה למלווה הראשון, ואין צורך שיתבעו זה את זה, אלא אפשר לקצר את התהליך — תלמוד לומר: "ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה, ז), כלומר, שהלווה נותן למי שבעל החוב שלו חייב לו ("אשם לו"), ואף על פי שלא התחייב לו במישרין, מכל מקום הרי הוא צד בענין. והברייתא יכולה איפוא להיות מוסברת כשיטה זו, שכיון שהאח הוא בעל חוב לבעלה ובעלה חייב לה את תשלום כתובתה, הרי מדינו של ר' נתן מוטלת חובת תשלום חוב כתובתה במישרין על האח.

אלא, הטעם לשלילת הברייתא הוא אחר: לא אשכחן [מצאנו] תנא שמחמיר תרי חומרי [שתי חומרות] אלה בכתובה, אלא אי [או] כחומרת ר' מאיר שמטלטלים משתעבדים לכתובה אי [או] כחומרת ר' נתן, אבל אין מי שמצרף את שתי השיטות יחד. ואילו ברייתא זו אין להסבירה אלא בצירוף השיטות יחד, ומשום כך יש לדחותה ולומר שאיננה מהימנה.

אמר רבא: אם כן, היינו דשמענא ליה [זהו ששמעתי אותו] את אביי שאמר: "זו אינה משנה", ולא ידענא מאי [ידעתי מה] היא ומה טעם אינה משנה, ועכשיו יודע אני מה הענין.

בדומה לכך מסופר: ההוא גברא [איש אחד] שנפלה ליה [לו, לפניו] לייבום יבמה בעיר מתא מחסיא. בעא אחוה למיפסלה בגיטא מיניה [רצה אחיו לפסול אותה בגט ממנו], שלא יוכל לכונסה. אמר ליה [לו] היבם: מאי דעתיך [מה דעתך], מדוע אתה חושב כך, אי [אם] משום נכסי [הנכסים] של האח המת — אנא בנכסי פליגנא [אני בנכסים אחלוק] לך, איתך. אמר ליה [לו] האח: מסתפינא דעבדת [מפחד אני שתעשה] לי כדעביד [כמו שעשה] פומבדיתאה רמאה [הפומבדיתאי, בן העיר פומבדיתא הרמאי] במעשה שהזכרנו שהיה בפומבדיתא, שהבטיח לחלוק, ולבסוף חזר בו. אמר ליה [לו] היבם: אי בעית [אם רוצה אתה] — פלוג [חלוק] לך מהשתא [מעכשיו], כלומר, אני מוכן שתיקח כבר עכשיו, אף כי הקנין לא יחול אלא לאחר שאכנוס את היבמה.

אמר מר בר רב אשי: אף על גב דכי אתא [אף על פי שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: האומר לחבירו "לך ומשוך פרה זו ולא תהיה קנויה לך אלא לאחר שלשים יום", הרי על ידי משיכה זו לאחר שלשים יום קנה, ואפילו הפרה עומדת אז, לאחר שלושים הימים באגם, באחו, במקום שאינו שייך לקונה הפרה, וזאת מהטעם כי המשיכה של עכשיו מועילה לאחר זמן, מכל מקום יש להבדיל בין המקרים:

התם [שם] במשיכת הפרה — הלא כיון שבידו של המוכר היא, ובאפשרותו למסור אותה כבר עכשיו, יכול גם לדחות את חלות הקנין עד לאחר זמן. אבל הכא לאו [כאן לא] בידו האפשרות לחלוק את הנכסים, שהרי עדיין לא ייבם ואין נכסי האח שייכים לו, ואינו יכול להקנותם כלל עכשיו.

לגופם של דברי ר' יוחנן שואלים: והא [והרי] כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: האומר "משוך פרה ותהיה קנויה לך לאחר שלושים יום" — לא קני [קנה]! והרי זו סתירה בדברי ר' יוחנן עצמו. ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [מקרה זה], שקנה, הוא דווקא באופן שאמר ליה [לו] "קני [קנה] מעכשיו", שכאשר יעברו שלושים יום תהיה קנויה לך מעכשיו, ואילו הא [זה] שאינו קונה, הרי זה באופן שלא אמר ליה [לו] "קני [קנה] מעכשיו", ואם לא חלה תחילת הקנין מעכשיו, שוב אינה יכולה לחול לאחר זמן.

בעו מיניה [שאלו ממנו] מעולא שאלה זו: אם יבם אשה ואחר כך חילק בנכסים, שהבטיח לחלק עם אחיו, מהו? אמר להם: לא עשה ולא כלום. ועוד שאלו: חילק בנכסים ואחר כך יבם מהו? ענה להם: לא עשה ולא כלום.

על סגנון הדברים הללו מתקיף לה [מקשה על כך] רב ששת: השתא [עכשיו, הרי] אם יבם ואחר כך חילק כאשר כבר היו הנכסים ברשותו, אמר להם עולא שלא עשה ולא כלום, אם כן כאשר חילק ואחר כך יבם מבעיא [נצרכה לומר] שאין למעשה זה תוקף, ומה המשיכו לשאול?! ומשיבים: עולא לא נשאל שתי שאלות אלה בבת אחת אלא שני מעשים נפרדים הוו [היו] שבאו לפני עולא ועל כל אחד ענה לעצמו.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ריש לקיש: בין יבם ואחר כך חילק, בין חילק ואחר כך יבם — לא עשה ולא כלום. ומסכמים: והלכתא [והלכה] למעשה היא: לא עשה ולא כלום.

א עתה חוזרים לפירוש המשנה. שנינו בה, וחכמים אומרים: אם הותיר האח המת פירות המחוברים לקרקע — הרי הם שלו, של היבם. ומקשים: אמאי [מדוע]? והא [והרי] כל נכסיו אחראין וערבאין [וערבים] לכתובתה! אמר ריש לקיש: תני [שנה] ותקן כך: פירות המחוברים — שלה.

ב עוד שנינו במשנה: כנסה, היבם את אשת אחיו המת — הרי היא כאשתו. ושואלים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אמר ר' יוסי בר' חנינא: לומר שמגרשה בגט וכן אם אינו כהן אף מחזירה אם רוצה בכך לאחר שגירשה ואין בכך איסור. ושואלים: מגרשה בגט פשיטא [פשוט], וכי באיזו דרך אחרת יגרשנה?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: "ולקחה לו לאשה ויבמה" (דברים כה, ה) אמר רחמנא [אמרה תורה], ועדיין תורת יבומין הראשונים עליה ודינה ככל יבמה, ולכן לא תיסגי [יספיק] לה לצאת בגט אלא תצא בחליצה עם הגט, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין צורך בחליצה, אלא כיון שכנסה דינה ככל אשה ויכול לפוטרה בגט בלבד.

על מה שאמר ר' יוסי בר' חנינא בפירוש דברי המשנה שמוציאה ומחזירה אם רוצה, תוהים: פשיטא [פשוט] שרשאי להחזירה!