ר' אבא, אמרי בי [אמרו בבית מדרשו] של רב: אפילו אכל שיגרא דתמרי [קבוצת תמרים דבוקות יחד]. בעי [שאל] רב ביבי: אם אכל חובצא דתמרי [עיסת תמרים] מאי [מה הדין], האם נחשבת היא אכילה בדרך כבוד? לשאלה זו לא נמצאה תשובה והרי היא תיקו [תעמוד] במקומה.

ושאלו: אם לא אכלה דרך כבוד מאי [מה], כלומר, מהו השיעור שייחשב כאכילה? אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא [נחלקו בכך שני אמוראים בארץ ישראל], חד [אחד מהם] אמר: שאכל בשיעור של כאיסר, וחד [ואחד מהם] אמר: בכדינר.

אמרי [אמרו] דייני דפומבדיתא: עבד [עשה] רב יהודה עובדא [מעשה] בחבילי זמורות (ענפים) שלקח הבעל מנכסי האשה והאכילם לבהמתו, אף שאין זה מדרך הבהמה לאוכלם, והחשיב לו זאת כאכילה מנכסיה. ומעירים: רב יהודה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] בענין אחר, שאמר רב יהודה: אדם שהחזיק באחוזת קרקע ואכלה, שאכל מיבול אותה אחוזה כשהיו אילנותיה ערלה, או שביעית, או כלאים, שהפירות אסורים — הרי זו נחשבת לקנין חזקה בקרקע, כיון שיכול היה ליהנות מן הזמורות המותרות.

א אמר רב יעקב אמר רב חסדא: המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה שהשיאו לו אותה אמה או אחיה — כמוציא על נכסי אחר דמי [נחשב], ואם מיאנה בו כשגדלה, ובטלו הנישואין — נוטל את מה שהשביח. מאי טעמא [מה טעם] הדבר — עבדו [עשו] בה רבנן תקנתא [חכמים תקנה] שיהיה דינו כאריס המוציא הוצאות על שדה של אחר, כי היכי [כדי] שלא ניפסדינהו [יפסיד אותם, את הנכסים הללו], שאם אינו בטוח שיקבל את שכר הוצאותיו אם תמאן — פעמים שלא ישביחם כלל, ויגרום שייפסדו.

מסופר: ההיא איתתא [אשה אחת] שנפלו לה בירושה ארבע מאה זוזי [מאות זוזים] בבי חוזאי, שהוא מקום רחוק מבבל, אזיל גברא אפיק שית מאה אייתי ארבע מאה [הלך האיש, הבעל, והוציא שש מאות משלו להוצאות הדרך והביא ארבע מאות]. בהדי דקאתי איצטריך ליה חד זוזא ושקל מנייהו [בעוד שבא חזרה הוצרך לו דינר אחד ולקח מהם] מאותם כספים שהביא. אתא לקמיה [בא לפני] ר' אמי לשאול מה הדין? אמר ליה [לו]: מה שהוציא הוציא, ומה שאכל אכל. ונמצא שבדינר זה שאכל מן המעות הרי הוא נהנה מהם, ושש מאות שהוציא — הוציא.

אמרו ליה רבנן [לו חכמים] לר' אמי: הני מילי היכא דקאכיל פירא [דברים אלה היו אמורים כאשר הוא אוכל מפירות נכסי האשה], הא קרנא קאכיל [זה מן הקרן אכל] והוצאה היא שהוציא בלבד. אמר להם: אם כן הוה ליה [הרי זה] מקרה של הוציא ולא אכל, והלכה היא שאז ישבע כמה הוציא, ויטול.

ב שנינו במשנה שאם הוציא הוצאות ולא אכל כלל — ישבע כמה הוציא ויטול את כל הוצאותיו. אמר ר' אסי: והוא דווקא באופן שיש שבח (רווח ותוספת ערך) בנכסים כנגד הוצאה. ושואלים: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? האם כדי להחמיר עליו ולומר שכאשר הרווח פחות אינו נוטל את כל ההוצאה, או שאם השבח מרובה אינו צריך שבועה? אמר אביי: שאם היה השבח יתר על ההוצאה — נוטל את ההוצאה בלא שבועה.

אמר ליה [לו] רבא: אם כן אתה אומר, אתי לאיערומי [יבוא להערים], שבכל מקרה יאמר שהוציא קצת פחות מהשבח, ויקבל סכום זה בלא שבועה ובלא ראיה! אלא אמר רבא: מה שאמר ר' יוסי הרי זה להחמיר עליו ולומר שאם היתה הוצאה יתירה על השבח — אין לו אלא הוצאה כדי שיעור שבח, ולא יותר מזה, ובכל מקרה מה שנוטל, אינו נוטל אלא בשבועה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: בעל שהוריד אריסין תחתיו, שהשכיר או החכיר להם את נכסי אשתו, מהו דינם? האם אדעתא [על דעת] הבעל נחית [ירדו לנכסים] ולכן כאשר איסתליק ליה [הסתלק לו] הבעל מהנכסים, כגון שאכל מהפירות וגירשה, הרי איסתליקו להו [הסתלקו להם ממילא האריסים] ואינם מקבלים שכרם, כיון שבאו מכוחו, או דלמא אדעתא דארעא נחית וארעא כי קיימא לאריסי קיימא [שמא על דעת הקרקע ירדו, והקרקע כאשר היא עומדת, לאריסים היא עומדת], שהם מעבדים את השדה בכל מקרה, ואין זה חשוב מי היה האיש שעשה איתם את ההסכם, ולכן הם נשארים בקרקע?

מתקיף לה [מקשה על כך], על שאלה זו מעיקרה רבא בר רב חנן: מאי שנא [במה שונה] דבר זה מהיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ששמין לו את מה שהוציא להשבחת הקרקע ואת מה שהשביח, וידו על התחתונה, שלעולם נוטלים את הסכום הקטן יותר, בין שהוא דמי ההוצאות או השבח, וגם אם נאמר שהאריסים יושבים בקרקע זו שלא ברשות, מדוע לא נדון אריסים אלה כמי שירד לקרקע חבירו שלא ברשות?

ומשיבים: אין להשוות, כי התם ליכא איניש דטרח [שם, כשיורד לשדה בור, אין אדם אחר שיטרח] ולכן יש מקום לומר שיקבל המשקיע בדבר לפחות את הוצאותיו, או את השבח, לפי הפחות שבהם, ואולם הכא איכא [כאן יש] בעל דטרח [שטורח] והאריסים הם כממלאי מקומו בלבד, ואין להם זכות ישיבה בקרקע אלא מכוחו, ולכן יכולה האשה לומר להם שלא הועילו לה כלום במה שעסקו בהשבחת קרקעותיה, שאם לא הם היה עושה זאת הבעל, ואין כל סיבה אם כן שיקבלו דבר, ואף אין להם בקרקעות זכות כלשהי לאחר שנסתלק הבעל.

ושואלים: אם כן מאי הוי עלה [מה היה עליה] על בעיה זו? אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: חזינן [רואים אנו] אי [אם] בעל זה אריס הוא, שיודע בטיב הטיפול בקרקעות ויכול היה לעבדן בעצמו — כאשר איסתלק ליה [הסתלק לו] הבעל אסתלקו להו [הסתלקו להם גם האריסים], שהרי הם עובדים בשדה רק כממלאי מקומו. אי [ואם] הבעל לאו [לא] אריס הוא, אם כן נמצא שארעא לאריסי קיימא [הקרקע היתה עומדת לאריסים] בין כה וכה, שהרי הבעל לא היה עובד בה, וכיון שצריכה הקרקע לאריסים, אין הם באים מכוחו, ולא הפסידו חלקם.

איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: הבעל שמכר קרקע נכסי מלוג של אשתו לפירות, כלומר, שיעבוד אדם אחר את הקרקע ויקבל את פירותיה, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי מאי דקני לה אקני [מה שקנוי לו הוא שהקנה לאחרים], וכיון שפירות הנכסים הם שלו יכול להקנותם לאחרים, או דלמא [שמא] כי תקינו ליה רבנן [כאשר תיקנו לו חכמים] פירות לבעל