ונכפה (חולה בחולי נפילה) — כמומין שבסתר דמי [הוא נחשב], שייתכן שתהא נכפה ולא ידעו אחרים על כך. ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים רק באופן דקביע ליה [שקבוע לו] לחולי זמן, שהתקף המחלה בא בזמנים קבועים, ולכן יכולים האשה ובני משפחתה להסתיר את העובדה שהיא חולה במחלה זו, אבל אם לא קביע ליה [קבוע לו] זמן, אלא עשוי ההתקף לקרות בכל עת — כמומין שבגלוי דמי [הוא נחשב] שלא ייתכן שהדבר לא יוודע לאחרים.

א משנה האיש שנולדו בו מומין לאחר הנישואין — אין כופין אותו להוציא (לגרש) את אשתו. אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — במומין הקטנים, שבכגון זה אין האיש חייב להוציא, אבל במומין הגדולים אשר יבוארו בגמרא — כופין אותו להוציא.

ב גמרא רב יהודה תני [שנה] כאן, כגרסתנו: האיש שנולדו בו מומים לאחר שנשא אשה. ואילו חייא בר רב תני [שנה]: האיש שהיו בו מומים עוד לפני שנשא אשה. ומסבירים את שיטותיהם: מאן דאמר [מי שאומר] וגורס "נולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא" — כל שכן שהוא הדין במקום שהיו בו מומים. ומדוע — דקסברה [שסברה] וקיבלה על עצמה מומים אלה כשהסכימה להינשא לו. אבל מאן דאמר [מי שאומר] שהגירסה היא "היו בו מומים" — דווקא בזה אין כופים אותו להוציא, אבל אם נולדו בו מומים לאחר הנישואין — לא, מפני שעל דעת כן לא נישאה לו.

תנן [שנינו במשנתנו], אמר רבן שמעון בן גמליאל: במה דברים אמורים — במומין קטנים, אבל במומין גדולים — כופין אותו להוציא. ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר וגורס] "נולדו" — היינו דשאני [זהו ששונה שיש הבדל] בין מומים גדולים לקטנים, שרק מומים גדולים מבטלים את הנישואין. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר וגורס] "היו", אם כן מה לי גדולים מה לי קטנים? הא [הרי] סברה וקיבלה על עצמה את מומיו אלה, ומדוע במומים גדולים כופים אותו להוציא?

ומשיבים: אם היו אלה מומים גדולים יכולה היא לטעון שכסבורה היא שחשבה תחילה שיכולה לקבל על עצמה, ועכשיו שנישאה לו היא מגלה שאין היא יכולה לקבל. ומבררים: ואלו הן מומין גדולים? פירש רבן שמעון בן גמליאל: כגון ניסמית (נתעוורה) עינו, או שנקטעה ידו, או שנשברה רגלו.

אתמר [נאמר], ר' אבא בר יעקב אמר בשם ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שיש לחלק בענין זה בין מומים גדולים לקטנים. רבא אמר בשם רב נחמן: הלכה כדברי חכמים שאינם מחלקים בזה.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] ופסק כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל? והא [והרי] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: בכל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתנו — הלכה כמותו, חוץ משלושה דינים: בדין ערב, ובדין שאמר בצידן, ומחלוקותיו עם חכמים בדיני ראיה שאין הלכה כמותו באחרונה שביניהן. ואם פוסק ר' יוחנן בכלל שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל, לא היה צריך לפסוק הלכה מיוחדת במשנתנו. ומשיבים: אמוראי נינהו ואליבא [מחלוקת אמוראים היא ולפי שיטת] ר' יוחנן, שלדעת ר' אבא בר יעקב לא קבע ר' יוחנן הלכה כללית, אלא פסק הלכה בכל מקום ומקום לעניינו.

ג משנה ואלו פגמים שבגללם כופין אותו, את הבעל, להוציא (לגרש) את אשתו: אם היה מוכה שחין, או שהיה בעל פוליפוס, וכן המקמץ, והמצרף נחושת, והבורסי (מעבד עורות שריחם רע). בין שהיו בו פגמים אלו עד שלא (לפני) שנישאו ובין אם משנישאו נולדו. ועל כולן אמר ר' מאיר: אף על פי שהתנה עמה מראש שמלאכתו בכך או שיש בו מום זה, יכולה היא שתאמר: "סבורה הייתי לפני הנישואין שאני יכולה לקבל ולהיות נשואה לו באופן זה, ואולם עכשיו עכשיו אני מגלה שאיני יכולה לקבל".

וחכמים אומרים: מקבלת היא על כרחה אם הסכימה לכך מראש, חוץ ממוכה שחין, מפני שהשחין ממקתו (מרקיבה את בשרו). ועוד מספרים כתוספת: מעשה בצידון בבורסי אחד שמת בלא בנים והיה לו אח בורסי שהיה צריך לייבם את אשת האח שנפטר. אמרו חכמים: יכולה היא שתאמר "לאחיך הייתי יכולה לקבל, ולך איני יכולה לקבל", ויצטרך לחלוץ לה.

ד גמרא נזכרו במשנה כמה מונחים בלתי ברורים ושואלים: מאי [מהו] "בעל פוליפוס"? אמר רב יהודה אמר שמואל: זה שיש לו ריח החוטם. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: זה שיש לו ריח הפה. רב אסי מתני איפכא [היה שונה להיפך] ששמואל הוא הסבור שפוליפוס הוא ריח הפה. ומנח [ונותן] בה סימנא [סימן] לזכור שזו השיטה: שמואל לא פסיק פומיה [פסק פיו] מכוליה פירקין [מכל פרקנו], שעל ידי זה זוכרים שיש קשר בין פה לשמואל.

ה שנינו במשנה בין שאר המלאכות הבזויות בהן עוסק הבעל: "והמקמץ". ושואלים: מאי [מה פירוש] "מקמץ"? אמר רב יהודה: זה המקבץ צואת כלבים לצורך עיבוד עורות (בורסקאות). מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: "מקמץ" זה עצמו בורסי! ומשיבים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] תיקשי [תקשה] לך מתניתין [משנתנו עצמה] שנאמר בה "המקמץ והמצרף נחושת והבורסי", שמכאן רואים שהמקמץ והבורסי אינם אותה מלאכה!

ומסבירים: בשלמא מתניתין לא קשיא [נניח משנתנו עצמה אינה קשה], שאפשר לומר כי כאן שאמרו בורסי בנפרד ממקמץ, הרי זה בבורסי גדול, שהוא עשיר ועוסק בעיבוד הרבה עורות, ואילו כאן בברייתא שאמרו שמקמץ הוא בורסי, הרי זה בבורסי קטן, שאינו מעבד אלא מעט עורות. אלא לרב יהודה קשיא [קשה]! ומשיבים: מחלוקת תנאי [תנאים] היא בזה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "מקמץ" זה בורסי, ויש אומרים: זה המקמץ (מקבץ) צואת כלבים, ור' יהודה סובר כאותם יש אומרים.

ו עוד שנינו במשנה בין אותן מלאכות: והמצרף נחושת והבורסי. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מצרף נחושת"? רב אשי אמר: חשלי דודי (המרדדים נחושת ועושים ממנה דודים), שעיסוקם בנחושת גורם להם לריח רע. רבה בר בר חנה אמר: זה המחתך (חוצב) נחושת מעיקרו מן האדמה. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כמותו, כשיטתו] של רבה בר בר חנה: איזהו "מצרף"? זה המחתך נחושת מעיקרו.

ז כיון שהוזכרו במשנה מקרים בהם כופים את הבעל לגרש את אשתו, מביאים מקרה נוסף, אמר רב: הבעל האומר "איני זן ואיני מפרנס את אשתי "— יוציא (יגרש) את אשתו, ויתן לה כתובה. אזל [הלך] ר' אלעזר ואמרה לשמעתא קמיה [להלכה זו לפני] שמואל. אמר שמואל: אכסוה שערי [האכילו שעורים] לאלעזר שהם מאכל בהמה, כלומר, דבר שטות אמר. כי, עד שכופין אותו להוציא — מוטב שיכפוהו לזון את אשתו.

ושואלים: ורב מה הוא משיב על כך? — לדעתו אין אדם דר עם נחש בכפיפה (בסל) אחת, שאין אשה יכולה לשאת חיים משותפים עם בעל שזן אותה רק כשכופים אותו לכך בבית דין. מסופר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל, אשכחיה [מצאו] לר' בנימין בר יפת דיתיב וקאמר לה [שיושב ואומר אותה], את ההלכה הזו של רב, משמיה [משמו] של ר' יוחנן. אמר ליה [לו]: על דא אכסוה שערין [על דבר זה האכילו אותו שעורים] לאלעזר בבבל.

ח ועוד בענין כפייה לגרש, אמר רב יהודה אמר רב אסי: אין מעשין (כופים) את הבעל לגרש את אשתו — אלא לפסולות, כאשר אדם נושא אשה הפסולה לו. כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה הלכה לפני] שמואל, אמר: מה הן פסולות אלה — כגון אלמנה לכהן גדול, או גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, או ממזרת או נתינה (מבנות הגבעונים) לישראל, או בת ישראל הנישאת לנתין ולממזר — שבכל אלה יש איסור לא תעשה מן התורה. אבל מי שנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, למרות שעובר עבירה בכך שאינו מקיים פריה ורביה — אין כופין אותו לגרשה.

ורב תחליפא בר אבימי אמר בשם שמואל: אפילו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — כופין אותו לגרשה, שאף הוא עובר על מצות עשה כל עוד אינו מגרשה. ומבררים, תנן [שנינו במשנה], אלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס. ומעתה שואלים: בשלמא [נניח] לשיטת רב אסי אפשר לפרש כך: את אלה שכופים להוציא דרבנן קתני [שמדברי סופרים שנה] במשנה, ואלה דאורייתא [שמן התורה], כגון אלמנה לכהן גדול לא קתני [שנה]. אלא לרב תחליפא בר אבימי, ליתני [שישנה במשנה גם כן] נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה — כופין אותו, שהרי גם זה הוא מתקנת חכמים.

אמר רב נחמן: לא קשיא [אין זה קשה], הא [זה] שאמר רב תחליפא בר אבימי בשם שמואל שבשלא ילדה אשתו עשר שנים כופים אותו לגרשה, כפייה זו היא רק במילי [במילים, בדברים] בלבד, שמדברים על לבו שיגרשה, ואילו הא [זה] שאמר רב אסי שאין כופים אותו לגרשה הרי זה מדובר בכפיה בבית־דין בשוטי [בשוטים]. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אבא: וכי אפשר לקבוע דין כפיה במילים בלבד? והלא נאמר: "בדברים לא יוסר עבד" (משלי כט, יט)! אלא אמר ר' אבא: הא והא [זה וזה] מדובר בכפיה בשוטי [בשוטים],