"ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה" (יהושע ט, יח), הרי שאף שהיתה זו שבועה בטעות, שהרי הגבעונים הטעו את ישראל, מכל מקום כיון שנעשה הדבר ברבים — אין לו התרה. ושואלים: וכמה הם רבים לענין זה? רב נחמן בר יצחק אמר: רבים הם שלשה, וכן אמרו לענין הלכות נדה: "ימים" סתם — הרי מיעוט ימים שנים, וכיון שנאמר "ימים רבים" — הריהם שלשה. ר' יצחק אמר: רבים לענין נדר הוא עשרה, כי בפרשת הגבעונים "עדה" כתיב בהו [נאמר בהם] ("נשיאי העדה") ולמדנו כבר כי אין "עדה" פחות מעשרה.

שנינו, ר' מאיר אומר: המגרש את אשתו משום נדר, הרי כל נדר שנמצא עליה וצריך חקירת חכם כדי להפירו, לפי שאין הבעל יכול להפר אותו — לא יחזיר. ר' אלעזר אומר: לא אסרו להחזירה לאחר שנאסרה בנדר שצריך חקירת חכם אלא מפני נדר שאינו צריך. ומסבירים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? — ר' מאיר סבר: אדם רוצה, כלומר, מוכן, שתתבזה אשתו בבית דין, ואינו מקפיד כשהולכת להתיר את נדרה. ולכן יש לחשוש שיאמר הבעל שאילו היה יודע שיש היתר לנדר לא היה מגרשה, ובזה יערער את תוקף הגט. ר' אלעזר סבר: אין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבית דין כלל. ולכן, לא יוכל לערער את הגט. ולא אסרו להחזיר בנדר שצריך חקירת חכם אלא משום נדר שאינו צריך חקירה, שיכול הבעל לומר שלא ידע שיש דרך להפר את נדרו. ויבוא לבטל את גיטה.

רבא אמר: אפשר לתרץ את הברייתא האומרת שאף אם הלכה לחכם והתירה אינה מקודשת, באופן אחר; הכא [כאן] באשה חשובה עסקינן [עוסקים אנו], שמצד אחד אינו רוצה בה מפני שהיא נדרנית, ואולם מאחר והיא בת למשפחה חשובה גם אינו רוצה לגרשה, דאמר [שאומר]: לא ניחא [נוח] לי דאיתסר [שאהיה אסור] בכל קרובותיה, שהוא מעונין להיות קשור בקשר נישואין עם משפחה חשובה זו, ואם יתפסו בה קידושיו, גם אם יגרשנה, ייאסר באמה ובאחותה, ולכן הוא מעדיף שהקידושין לאותה אשה לא יחולו מעיקרם.

ומקשים: אי הכי [אם כך] סיפא דקתני [הסוף של אותה ברייתא ששנה] בה: אבל הוא שקידש בתנאי שאין עליו נדרים או מום ושהלך אצל חכם שיתיר את נדריו והתירו, או אצל רופא וריפא אותו ממומיו — הרי היא מקודשת, ולפי זה ליתני [שישנה] גם שם שאינה מקודשת, ולימא [ונאמר] גם כן כי הכא [כאן] באדם חשוב ממשפחה חשובה עסקינן [אנו עוסקים] דאמרה [שאומרת]: לא ניחא [נוח] לי דאיתסר בקריביה [שאהיה אסורה בקרוביו]!

ומשיבים: יש הבדל בין איש לאשה, כי איהי [היא, אשה], בכל גבר דהו [איזה שהוא] ניחא [נוח] לה, אפילו אם יש בו חסרון, כדברי ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: אומרות הנשים "טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו [טוב לשבת ביחד בשניים מלשבת אלמנה, ביחידות] ". אביי אמר, כך אומרות הנשים: דשומשמנא גברא כורסיה בי חראתא רמי לה [זו שבעלה קטן כנמלה, את כסאה היא שמה בין השרות] שהיא מרגישה את עצמה חשובה מעצם היותה נשואה.

רב פפא אמר פתגם אחר: דנפסא גברא, תיקרייה בסיפי בבא ותיתיב [זו שבעלה הוא מנפץ צמר, שאומנותו בזויה, קוראה לו לשבת עימה על סף הבית] ומתגאה בו, ששמחה בכך שהיא נשואה. וכיוצא בו רב אשי אמר: דקלסא גברא לא בעי טלפחי לקידרא [זו שבעלה הוא בזוי אינה צריכה עדשים לקדירה] שהיא מרוצה כל כך בעצם העובדה שהיא נשואה עד שמוכנה לוותר אפילו על מזונות ממנו. ומעירים: תנא [שנה החכם]: וכולן, כל הנשים הללו שנראות כנהנות כל כך מנישואין — כולן מזנות ותולות את הוולדות בבעליהן, שזהו טעם נוסף מדוע הן מעוניינות להיחשב כנשואות.

א שנינו במשנה ש כל מומין שפוסלין בכהנים פוסלים בנשים. תנא [שנה החכם] בתוספתא: הוסיפו עליהן לגבי מומי נשים גם זיעה, ושומא (יבלת) וריח הפה. ושואלים: והני בכהני לא פסלי [וכי מומים אלה בכהנים אינם פוסלים]? והתנן [והרי שנינו במשנה] לגבי מומי הבהמות: הזקן, והחולה, והמזוהם. ותנן [ושנינו במשנה אחרת] מומין אלו שאמרו בבהמה, בין שהם קבועין בין שהם עוברין לאחר זמן — פסולין באדם. הרי שזוהמה וזיעה פוסלים גם בכהנים!

אמר ר' יוסי בר' חנינא: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן שאמרנו שאינם פוסלים בכהנים, הרי זה בזיעה עוברת, שאפשר להתרחץ ולהעביר את הזיעה, ואילו כאן שאומרים שהוא נחשב למום בכהנים, מדובר בזיעה שאינה עוברת.

רב אשי אמר: עיקרה של השאלה אינו מבוסס, וכי זיעה על מזוהם קא רמית [אתה מטיל, מראה סתירה]? שמזוהם הוא שריחו רע תמיד, והוא פוסל בין בבהמה ובין באדם. והטעם שזיעה אינה נחשבת כמום בכהנים, כי התם גבי [שם אצל] כהנים אפשר לעברה [להעביר אותה] לפי שעה בקיוהא דחמרא [בחומץ יין], ומריח הפה נמי [גם כן] אפשר דנקט פילפלא בפומיה ועביד [שיחזיק פלפל בפיו שיבטל את ריח הפה לפי שעה ויעבוד] עבודה באותה שעה. אבל גבי [אצל] אשה שנמצאת במחיצת בעלה כל הזמן לא [אי] אפשר שכל הזמן תעשה כך, ולכן מום זה פוסל בנשים ולא בכהנים. שנינו בברייתא ששומא היא מום באשה.

ושואלים: האי [זו] השומא היכי דמיא [כיצד היא בדיוק]? אי [אם] זו שומה כזו דאית [שיש, שצומח] בה שער — הכא והכא פסלה [כאן וכאן, בנשים ובכהנים, היא פוסלת], אי דלא אית [אם שאין] בה שער, אי [אם] שומא גדולה היא — הכא והכא פסלה [כאן וכאן היא פוסלת], אי [אם] שומא קטנה היא — הכא והכא לא פסלה [כאן וכאן אינה פוסלת], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שומא שיש בה שער — הרי זה מום, אין בה שער, אם היתה גדולה — הרי זה מום, קטנה — אין זה מום. ושואלים: ואיזוהי גדולה? פירש רבן שמעון בן גמליאל: עד כמטבע איסר האיטלקי, ופחות מזה אינה נקראת שומה גדולה.

ומשיבים: אמר ר' יוסי בר' חנינא: כאן מדובר בשומה שהיתה עומדת על פדחתה (מצחה), שלמרות שהיא קטנה, כיון שהיא במקום בולט היא מכערת אותה ביותר. ושואלים: אם היתה על פדחתה — ראה וניפייס [והתפייס] הוא, שהרי זהו דבר הנראה, ואם הסכים לשאתה — אינו יכול לגרשה אחר כך משום כך! אמר רב פפא: מדובר שם בשומה העומדת לה תחת כפה של ראשה, וזימנין דמתחזיא וזימנין דלא מתחזיא [ופעמים שהיא נראית ופעמים שאיננה נראית] ולכן צריך היה לומר ששומה כזו היא מום.

אמר רב חסדא: הא מילתא מגברא רבה שמיע לי [דבר זה שאומר, מאדם גדול שמעתי אותו] ומנו [ומיהו] אדם גדול זה — ר' שילא: אשה שנשכה כלב ונעשה מקומו של הפצע צלקת — הרי זה מום. ועוד אמר רב חסדא: קול עבה באשה — הרי זה מום, שנאמר: "כי קולך ערב ומראך נאוה" (שיר השירים ב, יד). תני [שנה] ר' נתן ביראה: בין דדי אשה טפח. סבר רב אחא בריה [בנו] של רבא כשהיה קמיה [לפני] רב אשי למימר [לומר] שהכוונה היא טפח למעליותא [למעלה, כשבח] שאם יש בין השדיים מרחק טפח — הרי זה נוי לאשה. אמר ליה [לו] רב אשי: גבי מומין תניא [שנויה] ברייתא זו, והכוונה היא, שאם יש מרחק כזה — הרי זה נחשב למום. ושואלים: וכמה רווח יהיה כדי שיהיה נחשב לנוי? אמר אביי: שלש אצבעות.

תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: כל אשה שדדיה גסין (גדולים) משל חברותיה — הרי זה מום. ושואלים: וכמה מהו השיעור של יתרון גודל זה? אמר ר' מיישא בר בריה [בן בנו] של רבי יהושע בן לוי משמיה [משמו] של ר' יהושע בן לוי: כשהם גדולים טפח יותר מן הרגיל. ושואלים: ומי איכא כי האי גוונא [והאם יש כגון זה] שיהיו גדולים יותר כל כך? ומשיבים: אין [כן], דאמר רבה בר בר חנה: אני ראיתי ערביא אחת שהפשילה דדיה לאחוריה והניקה את בנה, הרי שייתכן שהשדיים יהיו גדולים ביותר בנשים מסויימות.

ב כיון שהוזכר דבר תורה בשמו של נכדו של ר' יהושע בן לוי, מביאים עוד דבר בשמו. נאמר: "ולציון יאמר איש ואיש ילד בה והוא יכוננה עליון" (תהלים פז, ה). אמר ר' מיישא בר בריה [בן בנו] של ר' יהושע בן לוי: אחד הנולד בה בציון, ואחד המצפה לראותה, שניהם נחשבים כבני ציון. אמר אביי: וחד מינייהו עדיף כתרי מינן [ואחד מהם, מבני ארץ ישראל, עדיף ושקול כשניים מאתנו, מהבבליים]. אמר רבא, יש להוסיף: וחד מינן כי סליק להתם [ואחד מאתנו כשהוא עולה לשם, לארץ ישראל] — עדיף כתרי מינייהו [כשניים מהם]. וראיה לדברי אביי דהא [שהרי] ר' ירמיה דכי הוה הכא [שכאשר היה כאן, בבבל] לא הוה ידע [היה יודע] מאי קאמרי רבנן [מה אומרים חכמים], שלא היה חכם חשוב כלל, ואילו כי סליק להתם [כאשר עלה לשם, לארץ ישראל] קרי לן "בבלאי טפשאי" [היה קורא לנו "בבליים טפשים"]. משמע שהחכים ביותר בעלותו לארץ ישראל.

ג משנה היו בה מומין ועודה בבית אביה שעדיין לא נשאת — האב צריך להביא ראיה שמשנתארסה היו (נוצרו) בה מומין הללו, ונסתחפה שדהו של הארוס, שאירע הדבר כשהאשה היתה ברשותו, ולא נתבטלו הקידושין. אם כבר נשאת ונכנסה לרשות הבעל ונמצאו בה מומים — הבעל צריך להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה מומין אלו, ולכן היה מקחו מקח טעות. כל אלו דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: במה דברים אמורים שהבעל יכול לטעון שמצא מומים באשה ורוצה לבטל את הקידושין — במומין שבסתר,