אירכס [אבד] שטר כתובתה, אתו לקמיה [באו האשה ובעלה לפני] רב יוסף לשאול מה לעשות, אמר להו [להם]: הכי [כך] אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי ר' מאיר לגבי כתובה שאף הפוחת ממנה סכום כלשהו כאילו הוא בועל בעילת זנות, ואם כן הוא הדין כאן כאשר איבדה כתובתה, כיון שאין לו כל התחייבות כלפיה, אסור לו לדעת ר' מאיר לדור עימה.

אבל חכמים אומרים: אין חוששים עד כדי כך, והאשה סומכת שבסופו של דבר תקבל את הכתובה, ולכן משהא אדם את אשתו אפילו שתים ושלש שנים בלא כתובה, ואין איפוא כל דבר דחוף בכתיבת כתובה, כיון שיש התחייבות מצד הבעל. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] אמר רב נחמן אמר שמואל: הלכה כר' מאיר בגזירותיו, וכיון שדבריו לענין כתובה הם משום גזירה — הלכה כמותו. אמר רב יוסף: אי הכי, זיל [אם כך, לך] כתוב לה כתובה חדשה.

א מסופר: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' שמעון בן פזי שאמר בשם ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: מחלוקת זו של ר' יהודה ור' יוסי אם יכול לעשות תנאי עם האשה בעל פה לגבי שיעור כתובתה היא רק בתחלה, אבל בסוף — לדברי הכל אינה מוחלת באמירה בלבד, וצריכה לכתוב על זה שטר. ור' יוחנן אמר: בין בזו ובין בזו מחלוקת. אמר ר' אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוחנן עצמו, שכך אמר: דאנא [שאני] ור' יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי [איננו חולקים זה על זה] אלא שלא השתמשנו באותה לשון;

מאי [מה משמעות] "בתחלה" דקאמר [שאומר] ר' יהושע בן לוי — כוונתו היא תחלת חופה, ומאי [ומה פירוש] "סוף" — סוף ביאה, אם כן לפי זה המחלוקת היא בתחילת חופה, אבל לאחר ביאה — לדעת הכל אינה יכולה למחול בעל פה. וכי קאמינא אנא [וכאשר אמרתי אני] בין בזו ובין בזו מחלוקת, התכוונתי לתחלת חופה וסוף חופה שהיא תחילת ביאה. ואם כן שניהם מסכימים שהמחלוקת היא רק עד הביאה, אבל לאחר הביאה — הכל מודים שאינה מוחלת על הבטחת כתובה בעל פה.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר את הדברים באופן אחר מרב דימי: אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: מחלוקת לבסוף, אבל בתחלה — דברי הכל מוחלת, ור' יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת. ועל כך אמר ר' אבהו: לדידי מיפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו], מר' יוחנן עצמו, דאנא [שאני] ור' יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי [איננו חולקים זה על זה]; מאי [מה פירוש] "לבסוף" שאמר ר' יהושע בן לוי — כוונתו סוף חופה שהיא תחילת ביאה, ומאי [ומה] פירוש "תחלה" שאמר — כוונתו תחלת חופה. וכי קאמינא אנא [וכאשר אמרתי אני] בין בזו בין בזו מחלוקת — דברתי על תחלת ביאה וסוף ביאה. ואם כן גם לדעת רבין, ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן אינם חלוקים, ושניהם מסכימים שבזמן החופה ודאי מוחלת, ומחלוקת התנאים היא לאחר מכן, בסוף חופה שהיא תחילת ביאה. לפי זה יש שתי שיטות בפירוש מחלוקת התנאים, שיטת רב דימי ושיטת רבין.

אמר רב פפא: אי לאו [אם לא] שאמר ר' אבהו "לדידי מיפרשא לי מיניה [לי נתפרש הדבר ממנו] מר' יוחנן דאנא [שאני] ור' יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי [איננו חולקים זה על זה] ", הוה אמינא [הייתי אומר], שעל פי כל המימרות שהגיעו לפנינו יש להסביר כי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי [חולקים] באמת זה על זה, ואילו רב דימי ורבין לא פליגי [אינם חולקים] זה על זה, ושניהם הביאו מארץ ישראל רק מסורת על מחלוקת אחת.

והייתי מפרש כך: מאי [מהו] "סוף" דקאמר [שאומר] רבין שנחלקו, כוונתו היא — סוף חופה, ומאי [ומהי] "תחלה" דקאמר [שאומר] רב דימי שנחלקו — תחלת ביאה, שר' יהושע בן לוי ור' יוחנן אכן נחלקו בפירוש מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי, ואילו רב דימי ורבין אומרים אותו דבר עצמו, שסוף חופה הוא גם תחילת ביאה.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] רב פפא בזה? הרי לכאורה הוא עצמו מסכים שדרך פירוש זו אינה נכונה, שהרי אמר שדבריו אלה היו מסתברים אלא שאין אומרים כן בגלל דברי ר' אבהו, ומה טעם בדברי רב פפא שאפשר היה לפרש את המחלוקת באופן אחר?

ומסבירים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שאם אנחנו דנים בפירוש מחלוקת, שיש לנו בה מסורות שונות, מוטב לפרש דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו [שחולקים שני אמוראים בטעם של עצמם], ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא [ואין חולקים שני אמוראים לשיטתו של אמורא אחד], שסביר יותר לומר שיש מחלוקת בטעמים ובסברות, מאשר שיש מחלוקת בהעברתן־מסירתן, של הלכות מפי אחרים. ואף כאן, לולא דברי ר' אבהו, היה גם כאן סביר יותר לפרש שיש מחלוקת בסברה בין ר' יהושע בן לוי ור' יוחנן, ולא לומר שהמחלוקת היא לגבי דיוק פרטי המסורת בין רב דימי ורבין.

ב משנה נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל, כלומר, משעה שהוא אומר שרוצה לכנוס אותה לאחר הקדושין, ושנים עשר חודש אלה מיועדים לפרנס את עצמה, כלומר, להכין לעצמה מלבושים ותכשיטים לחתונה. וכשם שנותנין לאשה זמן זה — כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו, שגם הוא יכין בזמן זה את כל הדרוש לצורך החתונה. דברים אלה אמורים דווקא ברווקים, ולאלמנה שכבר יש לה דברים מוכנים מנישואיה הקודמים נותנים לה שלשים יום בלבד. הגיע הזמן שקבעו הצדדים לחתונה ולא נישאו בשל איזשהו עיכוב מצידו של הבעל, הרי אותן נשים שהגיע זמנן להינשא אוכלות משלו, מרכושו של הבעל, ואם היה כהן, אף שהן עצמן בנות ישראל — אוכלות בתרומה. לגבי אכילת תרומה זו שנותנים לאשת הכהן שעדיין לא נישאה לו, נחלקו תנאים.

ר' טרפון אומר: נותנין לה הכל תרומה. כלומר, בעלה הכהן יכול לתת לה את הכל מתרומה שיש לו, ובימי טומאתה (כגון בנידתה) שאסור לה לאכול בתרומה, תמכור את התרומה למי שרשאי לאוכלה ותקנה בהם חולין. ר' עקיבא אומר: נותנים לה מחצה חולין ומחצה תרומה, שתוכל לאכול מן החולין בימי טומאתה.

ועוד אמרו: היבם אינו מאכיל בתרומה, שאף על פי שהיתה לכהן שומרת יבם, מכל מקום אינה אוכלת עדיין בתרומה מכוחו. אם עשתה ששה חדשים מאותם תריסר חודשי ההמתנה לנישואין בפני הבעל ומת הבעל, וחיכתה עוד ששה חדשים בפני היבם כדי להשלים שנים עשר חודש אלה לתאריך החתונה, ואפילו עשתה כולן בפני הבעל חסר יום אחד בלבד שעשתה בפני היבם, או כולן בפני היבם חסר יום אחד שעשתה בפני הבעל — עדיין אינה אוכלת בתרומה, משום שהזמן שבו אוכלת בתרומה הוא רק כשהגיע הזמן בפני הבעל לחתונה, ולא נישאה.

כל הדברים האמורים כאן שארוסה שהגיע זמנה להינשא אוכלת בתרומה, זו שיטת משנה ראשונה. ואולם בית דין של אחריהן (של דור מאוחר יותר) אמרו: