חזייה [ראהו] רב פפא שלא הוה ניחא ליה [היה נוח לו] ליהודה בר מרימר להיכנס, אמר ליה [לו]: מאי דעתיך [מה דעתך], מדוע אינך נכנס — אם משום שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא [גדול השיניים], לא תיהוי בעבורי אחסנתא [אל תהיה שותף בהעברת ירושה] אפילו מברא בישא לברא טבא [מבן רע לבן טוב], והטעם — שלא ידיעא [ידוע] מאי זרעא נפיק מיניה [איזה זרע יצא ממנו], ושמא מבניו של הבן הרע יצאו ילדים מעולים, וכל שכן שלא תשתתף בהעברת ירושה מברא לברתא [מבן לבת], ואתה חושש שמא על ידי בואך יתן רב אבא סוראה נדוניה גדולה יותר לבתו, אולם

האי נמי תקנתא דרבנן [זו גם כן תקנת חכמים] היא שהאב כותב לבתו נדוניה, שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי לעיל: כדי שיקפוץ וכו'. אמר ליה [לו] יהודה בר מרימר: הני מילי מדעתיה, לעשוייה נמי [דברים אלה אמורים כשאדם נותן מדעתו, אבל לאלץ אותו גם כן]? אמר ליה [לו] רב פפא: אטו מי קאמינא [וכי אמרתי] לך דעול ועשייה [שתיכנס ותאלץ אותו]? עול ולא תעשייה קאמינא [היכנס ואל תאלץ אותו אמרתי]. אמר ליה [לו] יהודה בר מרימר: מעלאי דידי היינו עשייה [כניסתי שלי זו תהיה כפייתו], שבשביל כבודי ירבה במתן נדוניה.

בסופו של דבר אכפייה ועול [כפה אותו רב פפא ליהודה בר מרימר ונכנס]. אישתיק ויתיב [שתק וישב] כל אותו זמן ולא אמר דבר. סבר ההוא מירתח רתח [חשב אבא סוראה שיהודה בר מרימר כועס] עליו, וסבור כי איננו נותן נדוניה ראויה. כתביה לכל מאי דהוה ליה [כתב בנדוניה את כל מה שהיה לו] כדי שיתרצה. לסוף [בסוף] כשעדיין שתק יהודה אמר ליה [לו] אבא סוראה: השתא נמי [עכשיו גם כן] לא מישתעי מר [מדבר אדוני]? חיי דמר [אדוני], לא שביקי [הנחתי] מידי לנפשאי [דבר לעצמי].

אמר ליה [לו] יהודה: אי מינאי דידי [אם ממני מדעתי שלי] אתה עושה, כלומר, אילו היית מתייעץ איתי מראש — אפילו האי נמי דכתבת [גם זה מה שכתבת] לא ניחא [נוח] לי. כיון שהבין אבא סוראה את הדבר, אמר ליה [לו] אבא סוראה: השתא נמי אהדר [עכשיו גם כן אחזור] בי, כיון שעשיתי כל זה בטעות. אמר ליה [לו] יהודה בר מרימר: שוייה נפשך הדרנא [שתעשה את עצמך לאדם שחוזר בו מדיבורו] — לא קאמינא [אמרתי], שכיון שכבר עשית כך — עשית, אבל לא לרצוני היה הדבר.

א בעא מיניה [שאל אותו] רב יימר סבא [הזקן] מרב נחמן: אשה שמכרה כתובתה לבעלה, שמכרה לבעלה את הזכות שאם תתגרש או תתאלמן לא יצטרך לשלם לה כתובה, האם יש לה כתובת בנין דכרין או אין לה כתובת בנין דכרין? האם יורשים בניה את חלק הנדוניה שהביאה מבית אביה כפי שמצויין בכתובתה, יתר על אחיהם מאשה אחרת? אמר ליה [לו] רבא: ותבעי לך [ותישאל לך] השאלה גם ביחס למוחלת: אשה שמחלה את כתובתה לבעלה מרצונה, מה יהא הדין ביחס לכתובת בנין דכרין?

אמר ליה [לו] רב יימר: השתא [עכשיו], הרי דין מוכרת קמיבעיא [מסופק] לי דאף על גב דאיכא למימר זוזי אנסוה [שאף על פי שיש מקום לומר כי הכסף הוא שאנס אותה], שהיתה זקוקה לפי שעה לכסף, ובאונס היא מוכרת, דאמינא כמאן דקא מחו לה מאה עוכלי בעוכלא [שאני אומר שהיא כמי שמכים אותה מאה מכות במשקולת] שעושה רק בעל כורחה, ובכל זאת אני מסתפק אם ויתרה גם על תנאי בנין דכרין, מוחלת מיבעיא [נצרכה לומר]?! שמסתבר שכיון שמחלה על כתובתה מרצונה, ודאי מחלה גם על כתובת בנין דכרין.

אמר רבא: פשיטא [פשוט] לי שאם מוכרת כתובתה לאחרים ולא לבעלה, אלא לאיש אחר, הרוצה לקנות ממנה את הזכות שאולי בסוף תתגרש או תתאלמן והוא יקבל את כתובתה — יש לה כתובת בנין דכרין [בנים זכרים]. מאי טעמא [מה טעם] — זוזי [הכספים] הם שאנסוה למכור, ולא התכוונה לוותר על הכל. וכן ברור לי כי מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין [בנים זכרים], מאי טעמא [מה טעם] — אחולי אחילתא [מחלה אותה] את הכל ואינה רוצה לתבוע מבעלה דבר.

אלא בעי [שאל] רבא: מוכרת כתובתה לבעלה, כמוכרת לאחרים דמי [נחשב] ולא ויתרה על כתובת בנין דכרין, או כמוחלת לבעלה דמי [נחשב] שמחלה הכל? בתר דבעיא הדר פשטא [אחר ששאל את השאלה חזר ופשט אותה]: מוכרת כתובה לבעלה כמוכרת לאחרים דמי [נחשבת], שברור שעשתה זאת מפני דוחק כספי.

מתיב [מקשה] רב אידי בר אבין: שנינו במשנה שאשה שהלך בעלה למדינת הים, והעיד לה עד אחד שמת, והלכה ונישאה על פי עדות זו לאחר, ואחר כך חזר בעלה — חייבים שניהם (הבעל הראשון והאחרון) לגרש אותה, ואין לה כתובה משניהם. ונאמר שם: אם מתה — אין היורשין של זה (של הבעל הראשון) ואין היורשין של זה (של הבעל השני) יורשין את כתובתה. והוינן [והיינו עוסקים ומתקשים] בה בשאלה זו: כתובתה מאי עבידתה [מה מעשיה]?! הרי אמרנו שאין לה כתובה, ואם כן מה יש להם לרשת?

ואמר רב פפא: הכוונה היא לכתובת בנין דכרין [בנים זכרים]. שלא זו בלבד שאיבדה כתובתה, אלא שאף את זכות כתובת בנין דכרין איבדה, ובניה אינם יורשים אותה כלל. ולפי מה שאמרנו שאם מכרה כתובתה לא ויתרה על כתובת בנין דכרין, אפשר לשאול: ואמאי [ומדוע]? הכא נמי לימא [כאן גם כן נאמר] שהיצר אנסה, כיון שרצתה כבר להינשא לאחר שחשבה שמת בעלה, ומדוע מפסידה את כתובת בנין דכרין!

ומשיבים: התם קנסא [שם קנס] הוא שקנסוה רבנן [חכמים], כלומר, שם אין סיבת הדבר שכיון שאיבדה את כתובתה איבדה גם כל תנאי כתובה, אלא הטעם הוא שקנסו אותה חכמים בכמה קנסות שונים על שנישאת על פי עדותו של עד אחד בלבד ולא ביררה כיאות, ואיבוד כתובת בנין דכרין הוא אחד הקנסות, ואין איפוא להוכיח מכאן לענייננו.

יתיב [ישב] רבין בר חנינא קמיה [לפני] רב חסדא, ויתיב וקאמר משמיה [וישב ואמר משמו] של ר' אלעזר הלכה זו: מוחלת כתובתה לבעלה — לאחר שמת אין לה מזונות מנכסיו. אמר ליה [לו] רב חסדא: אי לאו דקאמרת [אם לא שאמרת] לי הלכה זו משמיה דגברא רבא [משמו של אדם גדול], הוה אמינא לך [הייתי אומר לך] שדבר זה הוא עוול, כפי שאומר הכתוב: "משיב רעה תחת טובה לא תמוש רעה מביתו" (משלי יז, יג), שלא זו בלבד שמחלה לבעלה את כתובתה, אלא נמצאת מפסידה אף את מזונותיה?!

ב מסופר: יתיב [ישב] רב נחמן ועולא ואבימי בר רב פפי, ויתיב [וישב] רב חייא בר אמי גבייהו [עימם]. אתא ההוא גברא דשכיבא [בא אדם אחד שמתה] ארוסתו, אמרי ליה [אמרו לו]: זיל קבר [לך קבור] אותה, או הב [תן] לה, כלומר, ליורשיה, את כתובתה. אמר להו [להם] רב חייא, שישב איתם, ותמה על דבריהם: תנינא [הרי שנינו]: אשתו ארוסה — הוא לא אונן (אבל) ולא מיטמא לה אם כהן הוא, וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו. ואם מתה — אינו יורשה, ואם מת הוא בחייה — גובה כתובתה.

ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שמת הוא אולם, הא [הרי] אם מתה היא — אין לה, כלומר, ליורשיה, כתובה ולא שאר תנאי כתובה, ובכלל זה שאף אינו חייב בקבורתה, שכיון שהחובה לקוברה באה תמורת ירושתו אותה, כיון שאינו יורשה, אף אינו חייב לקוברה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר שהכתובה שלה בטלה כשמתה? אמר רב הושעיא: שאין אני קורא בה את התנאי הכתוב בכתובה "לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי [לך] "— שהרי איננה יכולה להינשא לאחר.

מסופר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל אמר בשם ריש לקיש: ארוסה שמתה אין לה כתובה. אמר להו [להם] אביי לאלה שמסרו לו הלכה זו בשמו של רבין: זילו אמרי ליה [לכו אמרו לו] לרבין: