תרי תילתי מילא [שני שלישי מיל]. ומסבירים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה] — איכא בינייהו פלגא דדנקא [יש ביניהם הבדל בחצי ששית מיל], הרי שיש אחידות בחלוקתם, ושיעורו של רב יוסף בבין השמשות קטן משיעורו של רבה.

א ומעירים: וחילופה בחלתא [וההיפך בדין כוורת], ששם השעור שקצב רב יוסף גדול הוא מן השיעור שקבע רבה. שאמר רבה: חלתא [כוורת] בת (המחזיקה) תרי כורי [שני כורים] — שרי לטלטולה [מותר לטלטלה] בשבת, ובת תלתא כורי [שלושה כורים] — אסור לטלטולה [לטלטלה], שגדולה היא הרבה משיעור כלי, ולא הותר לטלטל בשבת אלא כלים. ורב יוסף אמר: בת תלתא כורי [שלושה כורים] — נמי שרי [גם כן מותרת] בטלטול, ורק בת ארבעה כורי [כורים] — אסור לטלטלה.

אמר אביי: בעי מיניה דמר [שאלתי את רבי, רבה] בשעת מעשה, כשהייתי צריך לדעת בפועל מה לעשות, ואפילו בת תרי כורי [שני כורים] לא שרא [התיר] לי לטלטל. ומסבירים: כמאן [כדעת מי] נהג כך רבא הלכה למעשה — כהאי [כאותו] התנא דתנן [שכן שנינו דעתו במשנה] בדיני טהרות: כוורת הקש וכוורת העשויה קנים ובור ספינה אלכסנדרית שעושים כלי גדול בספינה וממלאים אותו מים מתוקים לשתייה, אף על פי שכלים אלה יש להם שולים, כיון שהן מחזיקות ארבעים סאה בלח (נוזלים) שהן כוריים ביבש — טהורים, אפילו נגע בהם דבר טמא, כי כלים גדולים מעבר לגבול מסויים שוב אינם נחשבים ככלים, ואינם מקבלים עוד טומאה. ועל כך סמך רבה כשאסר לטלטל אפילו כוורת בת שני כורים, שהרי לענין טומאה אינה נחשבת עוד כלי. על המשנה העיר ואמר אביי: שמע מינה האי גודשא תילתא הוי [למד ממנה כי גודש זה שגודשים דברים בכלי, הרי הוא שליש] ממה שהכלי מכיל. שהרי במשנה נאמר שכלי המכיל ארבעים סאה בלח, מכיל שני כורים, שהם שישים סאה, ביבש. הרי שביבש שאפשר לגדוש בו מוסיפים עוד שליש.

ב מסופר: אביי חזייה [ראהו] את רבא דקא דאוי [שהוא צופה] בערב שבת לצד מערב, לדעת האם האדימו השמים ולידע בכך את זמן בין השמשות. אמר ליה [לו] אביי לרבא: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] שזמן בין השמשות הוא כל זמן שפני מזרח מאדימין ומדוע מסתכל אתה למערב? אמר ליה [לו] רבא: מי סברת [האם סבור אתה] שהכוונה לפני המזרח ממש? לא, הכוונה היא לפנים של הרקיע המאדימין את המזרח, שהם ממולם, כלומר, בצד מערב. איכא דאמרי [יש אומרים] כי סיפור זה היה שונה ממה ששנינו. ומספרים סיפור זה בנוסחה שונה קצת. רבא חזייה [ראהו] את אביי דקא דאוי [שהוא צופה] לצד מזרח. אמר ליה [לו] מי סברת [האם סבור אתה] כי הכוונה לפני המזרח ממש? הכוונה היא פנים המאדימין את המזרח, כלומר, צד מערב. וסימניך [וסימנך]: כוותא, שממול לחלון רואים עד כמה נכנסה בו השמש.

ג על מה ששנינו בברייתא שר' נחמיה אומר ששיעור בין השמשות הוא בכדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל. אמר ר' חנינא: הרוצה לידע באופן מדוייק אימתי הוא שיעורו של ר' נחמיה יעשה כן: יניח חמה בראש הכרמל, שכאשר הוא על שפת הים עדיין רואה הוא את ראש הכרמל מואר בשמש. וירד ויטבול בים ויעלה, וזהו שיעורו של ר' נחמיה.

משום דמיון הביטוי מביאים את מה שאמר ר' חייא: הרוצה לראות את בארה של מרים שהיתה עוברת עם ישראל ממקום למקום, יעשה כן: יעלה לראש הכרמל ויצפה ויראה סלע כמין כברה (נפה) בים, וזו היא בארה של מרים. ואמר רב בענין זה: מעין המיטלטל שעובר ממקום למקום — טהור ודינו כמעין ממש, ולא כמים שאובים. ואיזה הוא מעין המיטלטל? זהו בארה של מרים.

ד אמר ר' יהודה שכך אמר שמואל: בין השמשות של ר' יהודה, כהנים שנטמאו ורוצים לטבול לטהרתם מבעוד יום כדי שאחר טבילתם יהיה להם הערב שמש ויוכלו לאכול בתרומה, עדיין טובלים הם בו, לפי שלדעה זו בין השמשות עדיין נחשב ליום. ושואלים: למאן [לדעת מי, לאיזו שיטה] אומר אתה כך, אילימא [אם תאמר] שלשיטת ר' יהודה עצמו — והלא לדעתו המפורשת בין השמשות ספקא [ספק] הוא, וכפי ששנינו מקודם. ואם כן הטובל בו אינו יכול לאכול בתרומה עד לאחר הערב שמש שלמחרת. אלא הכוונה היא לזמן בין השמשות של ר' יהודה שהכהנים יכולים לטבול בו לשיטת ר' יוסי, שאותו זמן נחשב לר' יוסי כיום, ולאחריו אם כן יהיה להם הערב שמש.

ושואלים: אם כן פשיטא [פשוט, מובן מאליו], שהרי לפי ר' יוסי טובלים הם מבעוד יום! ומשיבים: מהו דתימא [יכול הייתי לומר] שבין השמשות לשיטת ר' יוסי מישך שייך [שייך] זמנו בתוך זמן בין השמשות של ר' יהודה, והוא בסופו, ואם כן משהסתיים זמן בין השמשות לר' יהודה אף לשיטת ר' יוסי הוא הסתיים, ולאחריו הוא לילה וכבר לא יוכל להיות באותו יום הערב שמש. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] דשלים [שקודם נגמר] בין השמשות לשיטת ר' יהודה, והדר [ורק אחר כך] מתחיל בין השמשות לשיטת ר' יוסי והוא מאוחר לזה של ר' יהודה.

אמר רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: הלכה כר' יהודה לענין דיני שבת, והלכה כר' יוסי לענין תרומה. ושואלים: בשלמא [נניח] לענין הלכה כר' יהודה לענין שבת, אפשר לומר שכמו בשאר ספיקות בשבת פוסקים לחומרא [להחמיר], כדין כל ספק שמן התורה. אבל לענין תרומה — מאי היא [מה הוא] המקרה שבו מדובר? אילימא [אם נאמר] לענין טבילה — והלא אף טבילה ספקא [ספק] שמן התורה היא, ומדוע נקל בו יותר מבדיני שבת?