ואימא [ואמור]: היכא דהדרא לבי נשא הדרא למילתא קמייתא [כאשר היא חוזרת לבית אביה, כשנתאלמנה או נתגרשה, היא חוזרת לדבר, למצבה, הקודם] ונחשבת כאילו לא יצאה כלל מרשות האב? אמר רבא: ההוא כבר [את ההנחה הזו] פסקה [פסק, פתר] תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל,

דתנא דבי [ששנה התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: זה שנאמר "ונדר אלמנה וגרושה כל אשר אסרה על נפשה יקום עליה" (במדבר ל, י), מה תלמוד לומר? הרי אין חידוש בדבר; והלא לאחר שנתאלמנה או נתגרשה היא כבר מוצאת מכלל רשות האב ומוצאת מכלל רשות הבעל, ואין מי שימנע בעדה מלקיים את נדרה!

אלא, הרי שמסר האב לשלוחי הבעל, או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל, ונתארמלה (נתאלמנה) בדרך או נתגרשה, בזו היאך (איך) אני קורא בה: בית אביה של זו או בית בעלה של זו? שהרי אין מצבה ברור כלל ומי הוא זה הראוי להפר נדריה? אלא בא הכתוב לומר לך: כיון שיצאה שעה אחת מרשות האב — שוב אביה אינו יכול להפר, ודינה כאלמנה או גרושה לכל דבר, וכן גם לענייננו, אפילו אם חזרה לבית אביה, נשאר דינה כנשואה.

אמר רב פפא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] כעין זה, שהנמסרת לשלוחי הבעל דינה כנשואה: הבא על נערה המאורסה — אינו חייב עד שתהא נערה בתולה מאורסה והיא בבית אביה. ונברר מה משמעות הדברים לפרטיהם: בשלמא [נניח] "נערה", בא להוציא — ולא בוגרת, "בתולה" — ולא בעולה, "מאורסה" — ולא נשואה. אולם בבית אביה למעוטי מאי [למעט את מה], לאו למעוטי [האם לא למעט] את אותו מקרה שבו מסר האב לשלוחי הבעל שדינה כנשואה? מתברר איפוא שגם בברייתא נרמזה הלכה זו.

אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו]: הבא על אשת איש, כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין, אף על פי שלא נבעלה — הבא עליה הרי זה בחנק כדין נשואה ולא כדין ארוסה. משמע: נכנסה לרשות הבעל בעלמא [בלבד] גם אם לא נכנסה לחופה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה האב אינו חייב במזונות בתו בחייו. זה מדרש דרש ר' אלעזר בן עזריה לפני חכמים בכרם ביבנה: כיון שתיקנו חכמים שלאחר מות האב הבנים יירשו את כתובת אמם והבנות יזונו מנכסיו, יש להשוות את השניים: מה הבנים אינן יורשין אלא לאחר מיתת האב ולא בחייו — אף הבנות אין ניזונות מרכושו אלא לאחר מיתת אביהן.

ב גמרא שנינו במשנה שאין האב חייב במזונות בתו. ומדייקים: במזונות בתו הוא שאינו חייב, הא [הרי] משמע כי במזונות בנו — חייב. ועוד: בתו נמי [גם כן], חובה הוא דליכא [שאין כאן], כלומר, שאי אפשר לחייבו מן הדין לפרנס את בתו, אך ודאי הא [הרי] מצוה איכא [יש בכך]. ולפי הבנה זו מני מתניתין [של מי היא משנתנו]? שהרי אינה לא כדעת ר' מאיר, לא כדעת ר' יהודה, ולא כדעת ר' יוחנן בן ברוקא.

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מצוה לזון את הבנות, קל וחומר לבנים. ומדוע קל וחומר — משום דעסקי [שהם עוסקים] בתורה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: מצוה לזון את הבנים, וקל וחומר לבנות, משום החשש לזילותא [זלזול בהן] אם תצטרכנה לחזר על הפתחים. ר' יוחנן בן ברוקא אומר: חובה לזון את הבנות לאחר מיתת אביהן, אבל בחיי אביהן — אלו ואלו, הבנים והבנות, אינן ניזונין.

ואם כן מני מתניתין [כמי היא משנתנו]? אי [אם] תאמר שהיא כשיטת ר' מאיר — הא [הרי] אמר שגם לזון את הבנים מצוה היא ולא חובה?! אי [אם שיטת] ר' יהודה — הא [הרי] אמר שלזון את הבנים נמי [גם כן] מצוה היא ולא חובה, אי [אם] ר' יוחנן בן ברוקא — הרי לשיטתו נראה שאפילו מצוה נמי ליכא [גם כן אין] בכך אפילו בבנות! — ואין איפוא שיטה המתאימה לדעת משנתינו.

ומשיבים: אפשר ליישב את שיטת המשנה בדרכים שונות, איבעית אימא [אם תרצה אמור] שמשנתנו כשיטת ר' מאיר, איבעית אימא [אם תרצה אמור] משנתנו כשיטת ר' יהודה, איבעית אימא [אם תרצה אמור] משנתנו כשיטת ר' יוחנן בן ברוקא.

ומבארים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שכשיטת ר' מאיר האומר כי מצוה לזון את הבנות וקל וחומר לבנים היא, והכי קאמר [וכך אמר], כך צריך להבין את משנתנו: האב אינו חייב במזונות בתו, ובאמת הוא הדין לבנו. הא [הרי] מצוה בבתו איכא [יש], קל וחומר לבנים שיש בהם מצוה. והאי דקתני [וזה ששנה] בתו [בתו] בלבד ולא אמר בתו ובנו — אין לדייק מכאן שחייב במזונות בנו, אלא הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו]: