הכא נמי היינו טעמא דלא גביא [כאן גם כן זהו הטעם שאינה גובה] רק את המאה הנוספים מזמן שני, מכיון שלא כתב לה בכתובה השניה "אוסיפית [הוספתי] לך מאה על המאתים", משמע שאין כאן תוספת על הכתובה הקיימת אלא אחולי אחילתיה לשעבודא קמא [מחלה על השעבוד הראשון] והסכימה לקבל את השטר השני, שתחולתו מזמן מאוחר יותר.

א שיטת רב הונא הוסברה איפוא, ועכשיו מבררים נושא כללי יותר הקשור בדבריו האחרונים, אמר מר [החכם], רב הונא שאמר באותו דיון: אי בעיא [אם רוצה] — בהאי גביא [בזה היא גובה], אי בעיא [אם רוצה] — בהאי גביא [בזה היא גובה]. ושואלים: לימא פליגא [האם לומר שחלוקה] דעה זו על דעת רב נחמן? שאמר רב נחמן: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה על אותו דבר, כגון שני שטרות של העברת בעלות על שדה אחד שזמנם שונה — ביטל שטר שני המאוחר יותר את הראשון. ואף כאן תבטל הכתובה השניה את הראשונה לגמרי!

ודוחים: לאו מי איתמר עלה [האם לא נאמר עליה], על הלכה זו של רב נחמן, אמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא [שאם הוסיף בו דקל] בשטר השני, כגון שהקנה למקבל דקל נוסף, משמע כי לתוספת כתביה [כתבו], והשטר השני לא ביטל את הראשון, אלא הוסיף עליו. הכא נמי הא אוסיף [כאן גם כן הרי הוסיף] לה מידי [דבר], שהרי סכום הכתובה השניה גדול יותר!

כיון שהוזכרה הלכה זו של רב נחמן דנים בגופא של ההלכה. אמר רב נחמן: שני שטרות היוצאין בזה אחר זה — ביטל שני את הראשון. אמר רב פפא: ומודה רב נחמן דאי אוסיף ביה דיקלא [שאם הוסיף בו דקל] — לתוספת כתביה [כתבו]. ומבארים את פרטי ההלכה. פשיטא [פשוט לנו] שאם השטר הראשון שכתב על השדה היה במכר, והשני נכתב על אותו שדה עצמו במתנה, אין זה ביטולו של הראשון, אלא ליפות כחו של המקבל הוא שכתב ליה [לו] שטר נוסף בלשון מתנה משום דינא דבר מצרא [דין של בן המיצר], כי בעל שדה המצוי בצד (על המיצר) של שדה שמוכרים אותו יש לו זכות קדימה לקנות תחילה שדה זה, ודין זה הוא רק כאשר השדה נמכר, אבל אם נותן בעל השדה את שדהו במתנה, אין כל זכות לבן המיצר, ולכן אפשר לומר שהמקנה כתב שטר מתנה כדי להסיר מן המקבל ערעור על בן המיצר.

וכל שכן אם כתב לו שטר ראשון במתנה ושני במכר, דאמרינן [שאנו אומרים] שמשום דינא [דין] של בעל חוב הוא שכתב כן. שחשש שמא יבוא בעל חוב ויטרוף מן המקבל, ולא תהיינה לו כל זכויות, ולכן כתב הנותן שטר מכר נוסף כדי שתהיה לו זכות לחזור ולגבות ממנו סכום זה.

אלא אי [אם] שניהם במכר או שניהם במתנה — ביטל שני את הראשון. ויש לברר מאי טעמא [מה הטעם] לכך שהשטר הראשון בטל? ובזה נחלקו אמוראים. רפרם אמר: אימר אודויי אודי ליה [אמור שהודה לו] בעל השטר שהיה בשטר הראשון פגם, כגון זיוף, ולכן כתב לו שטר אחר כשר. רב אחא אמר: אימר אחולי אחליה לשיעבודיה [אמור שמחל לו הקונה את השעבוד] מהזמן הראשון, והסכים שיחול השעבוד רק מזמנו של השטר השני.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה] אם זה או זה הוא הטעם? ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לכמה דברים: אורועי סהדי [להרע כוחם של העדים], שלדברי רפרם, שיש לחשוש שהשטר הראשון מזוייף, הרי גם חתימת העדים שעליו מפוקפקת, ויש לחשוש לעדותם וחתימתם גם בעדות אחרת.

ולשלומי פירי [וכן לענין לשלם את הפירות] של הנכסים שהיו בין זמן שטר ראשון לזמנו של שני. שלדעת רפרם, כיון שהשטר הראשון מזוייף, צריך הלוקח לשלם לבעלים את הפירות שאכל עד זמן כתיבת השטר השני. ואילו לדעת רב אחא, אמנם מחל הלוקח על השעבוד מהזמן הראשון, אבל מה שלקח — לקח. וכן לטסקא [לתשלום מיסי קרקע], שאם השטר הראשון מזוייף, צריך בעל השדה הקודם לשלם את המיסים, שחלו על השדה במשך הזמן הזה.

ב כל הדיונים הללו היו בעקבות המחלוקת בין רב הונא ורב אסי לענין זמן גביית הכתובה כאשר באה האשה לגבות מן הנכסים. ושואלים לגופה של אותה בעיה: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על הכתובה, כלומר, מה הדין במחלוקת זו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה שאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' אלעזר בר' שמעון: מנה הניתן ככתובה לבעולה ומאתים הניתנים לבתולה, זמן גבייתם מן האירוסין, וכל תוספת שעל זה — מן הנישואין.

וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה — מן הנישואין, ואם כן מחלוקת זו היא מחלוקת תנאים. ולפי כללי ההלכה יש לסכם: והלכתא [והלכה היא]: אחד זה ואחד זה — מן הנישואין, כדעת חכמים.

ג משנה הגיורת שנתגיירה בתה עמה ואחר כך זינתה הבת כשהיתה מאורסת בעודה נערה — הרי זו נידונת בחנק, ולא בסקילה כנערה מאורסה בת ישראל, ואין לה לא פתח בית האב, שאין צורך להוציא אותה אל פתח אביה לסקול אותה שם כפי שמביאים נערה ארוסה שזינתה ("והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים". דברים כב, כא), ולא מאה סלע, שבת ישראל שהוציא עליה בעלה שם רע שזינתה, והוכח ששיקר, צריך הבעל לשלם מאה סלע, ולזו אין משלמים. כי בהלכות אלה (דברים כב, יג-כא) נאמר כמה פעמים "בישראל", ללמד שדינים אלה מיוחדים דווקא לאלה שהן מזרע ישראל.

אולם אם היתה הורתה של הבת שלא בקדושה, כלומר, הריונה התחיל כשאמה היתה עדיין גויה, ואולם לידתה בקדושה, שהאם נתגיירה בזמן ההריון — הרי זו הבת, אם זינתה בהיותה נערה מאורסה — בסקילה, ואולם אין לה לא פתח בית האב כשנידונה למוות, ולא מאה סלע אם התברר שבעלה הוציא עליה שם רע. ואם היתה הורתה ולידתה בקדושה, שנתגיירה אימה טרם הרותה לה — הרי היא כבת ישראל לכל דבריה.

ובכלל בדין זה של נערה מאורסה שזינתה: אם יש לה לבת שזינתה אב ואין לה פתח בית האב, כגון שאין לאב בית משלו, או יש לה פתח בית האב ואין לה אב, שמת האב — הרי זו בסקילה, כי לא נאמר "פתח בית אב" בכתוב אלא למצוה, אבל לא לומר שאין מקיימים את שאר הדינים האמורים בה אם לא נתקיים פרט זה.