אבל מעשה ידיה וכן מציאתה, אף על פי שלא גבתה, כגון שעדיין לא קיבלה את שכר עבודתה, גם אם מת האב — הרי הן של אחין שהם יורשי האב, שכיון שזכתה באלה בחיי האב, נעשו כרכושו, והאחים יורשים אותו.

א גמרא על המשנה שואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] במשנה זו? הלא תנינא [שנינו] כבר: המפתה נותן שלשה דברים, והאונס ארבעה. המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסיף עליו אונס שנותן את הצער! ומשיבים: לאביה איצטריך ליה [הוצרך לו], כלומר, החידוש אינו בפירוט החיובים שלו, אלא בכך שהכל ניתן לאביה. ושואלים: לאביה נמי פשיטא [גם כן פשוט] הדבר מדקא יהיב [ממה שנותן] מפתה תשלום כל עיקר, הרי בודאי לאביה הוא נותן, דאי [שאם] לעצמה הוא נותן — אמאי יהיב [מדוע בכלל נותן] המפתה קנס? הלא מדעתה עבד [עשה] מה שעשה, וכיצד היא יכולה לתבוע ממנו פיצויים על מה שעשה מרצונה?

ומסבירים: בגלל המקרה שבסיפא, שעמדה בדין ואחר כך מת האב לפני שהספיקה לגבות איצטריכא ליה [הוצרכה לו] לשנות, ומשום פלוגתא [המחלוקת] של ר' שמעון ורבנן [וחכמים] בשאלה האם הבנים יורשים את הפיצויים הללו מן האב, או אינם יורשים והקנס לעצמה.

ב תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת שבועות, מי שאמר לאחר: "אנסת את בתי, או פיתית את בתי", והוא, הנתבע, אומר: "לא אנסתי ולא פיתיתי", ואמר לו האב: "משביעך אני", ואמר הנתבע: "אמן", ואחר כך הודה שאכן אנס או פיתה את הבת — הרי זה חייב, הן בתשלומים של אונס או מפתה, והן בתוספת חומש ובהבאת קרבן על שבועת שקר.

ר' שמעון פוטר. וטעמו: שאינו משלם קנס על פי עצמו. ולכן, גם אם היה מודה לאב מתחילה — לא היה צריך לשלם, ואי אפשר לומר שרק בשל השבועה יצטרך לשלם דבר שבעצם אפשר לתבוע ממנו רק כשיש עדים. אמרו לו חכמים: אף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו — אבל משלם בושת ופגם על פי עצמו, ואם כן יש כאן תביעת ממון שכפר בה, ובמקרה כזה, כאשר הודה שנשבע לשקר משלם ומביא קרבן.

בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה, האומר לחבירו: "אנסת או פיתית את בתי והעמדתיך בדין על זה ונתחייבת לי ממון" ולא שילמת, והוא, הנתבע, אומר: "לא אנסתי ולא פיתיתי ולא העמדתני בדין ולא נתחייבתי לך ממון". ונשבע הנתבע על דבריו, ואחר כך הודה — לדעת ר' שמעון מאי [מה] הדין?

האם נאמר: כיון שעמד בדין וכבר נתחייב — ממונא הואי, ומיחייב עליה [ממון הוא, וחייב עליו] קרבן שבועה, כדין כל הכופר בתביעת ממון. או דלמא [שמא], אף על גב [אף על פי] שעמד בדין, עיקרו של הכסף קנס הוי [הוא]? אמר ליה [לו]: מכיון שנתחייב כבר בדין הרי ממונא הוי, ומיחייב עליה [ממון הוא, וחייב עליו] קרבן שבועה.

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא, ר' שמעון אומר: יכול האומר לחבירו "אנסת ופיתית את בתי", והוא, הנתבע, אומר: "לא אנסתי ולא פיתיתי", או שטוען: "המית שורך את עבדי", והוא אומר: "לא המית". או שאמר לו עבדו: "הפלת את שיני וסימית את עיני ואתה צריך לשחררני ", והוא, האדון, אומר: "לא הפלתי ולא סימיתי", ונשבע הנתבע על טענתו, והודה לאחר מכן, יכול יהא חייב קרבן משום שבועת כפירת ממון —

תלמוד לומר בכתוב המדבר בקרבן שבועה: "וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו. או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר" (ויקרא ה, כא-כב), מה אלו מיוחדין שהן ממון, שכל הדברים המנויים באותו כתוב הם חיובי ממון שבין אדם לחבירו, אף כל חיובים שהן תביעות של ממון, יצאו אלו של האונס, המפתה וכיוצא בהם, שהן קנס.