א משנה האומר: "פתיתי את בתו של פלוני" — משלם בושת ופגם על פי הודאת עצמו, ואין משלם קנס על פי הודאת עצמו. וכן האומר: "גנבתי" — משלם את הקרן, את שווי הגניבה עצמה, על פי עצמו, ואין משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה אם טבח או מכר את הגניבה, לפי שהם קנס ואין אדם משלם קנס על פי עצמו. וכן אם הודה: "המית שורי את פלוני", או: "המית שורי את שורו של פלוני" — הרי זה משלם על פי עצמו. אבל אמר: "המית שורי את עבדו של פלוני" — אין משלם על פי עצמו, לפי שהתשלום על כך הוא בגדר קנס. זה הכלל: כל המשלם יתר על מה שהזיק, ואלה הרי הם בגדר של קנסות — אינו משלם על פי הודאת עצמו, אלא רק על פי עדות אחרת.

ב גמרא שואלים: וליתני [ושישנה] האומר "אנסתי את בתו של פלוני "ולמה אמרה המשנה את הדין דווקא בפיתוי? ומשיבים: בלשון לא מבעיא [נצרכה] קאמר [אמר] באופן זה: לא מבעיא [נצרכה] המשנה להשמיענו כשאומר "אנסתי", דלא קא פגים לה [שאינו פוגם אותה], שהרי הוא מעיד רק בגנות עצמו, שמשלם בושת ופגם על פי עצמו, אבל כשאמר "פתיתי את בתו של פלוני ", דקא פגים לה [שפוגם אותה], שהרי הוא מעיד שזנתה עמו מרצונה, אימא [אמור] שלא משלם על פי עצמו — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכיון שהודה בדבר, חייב את עצמו בתשלומים.

ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון: אף בושת ופגם אינו משלם על פי עצמו, והטעם — לא כל הימנו, כלומר, אין זה בכוחו שיפגום בתו של פלוני על ידי הודאתו בלבד, וכל עוד אין לנו עדות אחרת בדבר, אין להאמין כלל שנתפתתה לו.

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: לשיטת ר' שמעון, אם ניחא [נוח] לה לדידה [עצמה] מאי [מה יהא הדין], שאם גם היא מודה בדבר, האם גם אז יאמר שאינו חייב בבושת ופגם? ענה לו: דלמא [שמא] לא ניחא ליה [נוח לו הדבר] לאביה שיצא על בתו שם רע, ולפיכך גם במקרה כזה לא נסמוך על הודאתו בלא עדות אחרת. המשיך רב פפא ושאל: אם ניחא ליה [נוח לו] גם לאביה, מאי [מה הדין]? ענה לו: דלמא [שמא] לא ניחא להו [נוח להם] לבני המשפחה האחרים, שיפגם שם אחת מקרובותיהם. חזר ושאל: אם ניחא להו [נוח להם] לבני המשפחה מאי [מה יהא הדין]? ענה לו: אי אפשר דליכא חד [שאין אחד] במדינת הים, כלומר, בארץ רחוקה, שלא ניחא ליה [נוח לו], שגם אם הקרובים שלפנינו אומרים שלא איכפת להם, עדיין ניתן לומר שאחד הקרובים במרחקים מקפיד בדבר.

ג שנינו במשנה: האומר "גנבתי" — משלם את הקרן, אבל אינו משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה. איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים ביחס לפלגא ניזקא [חצי נזק] שחייב אדם לשלם אם הזיק שור תם שלו (שעדיין לא העידו בו שנגח שלוש פעמים) את שורו של אחר. רב פפא אמר: פלגא ניזקא [חצי נזק] — ממונא [זה הוא ממון], כלומר, תשלום זה הוא חיוב ממון שיש לשלם לניזק על הנזק שנגרם לו. רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: פלגא ניזקא [חצי נזק] — קנסא [קנס הוא].

ומסבירים את טעמיהם: רב פפא אמר פלגא ניזקא ממונא [חצי נזק ממון הוא], קסבר [סבור הוא] כי סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי [עומדים], שההנחה העקרונית היא שסתם שוורים אינם שמורים והם בחזקת מזיקים, ובדין הוא דמשלם כוליה [שישלם את הנזק כולו], ורחמנא הוא דחייס עלויה [והתורה היא שחסה עליו], משום דאכתי [שעדיין] לא איעד תורא [הועד השור], שרק בנגיחת הפעם השלישית הוא נעשה מועד, אך על כל פנים, אותו סכום שהוא משלם — מן הדין הוא משלם. ואילו רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: פלגא ניזקא קנסא [חצי נזק קנס הוא], קסבר [סבור הוא] סתם שוורים בחזקת שימור קיימי [עומדים], ואין להניח שהם מזיקים, ובדין הוא שלא לישלם [ישלם] כלל, לפי שסתם שור שנוגח עושה מעשה שאין לצפותו מראש, ואינו בגדר אחריותו של בעליו. ורחמנא הוא דקנסיה כי היכי דנינטריה לתוריה [והתורה היא שקנסה אותו כדי שישמור את שורו], ואם כן מה שמשלם הוא רק קנס.

ונותנים סימן להלכות שמהן יביאו להלן ראיה בדין זה, והן: היזיק, מה, והמית, כלל. תנן [שנינו במשנה], שכאשר נגח שור תם את שורו של אדם אחר והרגו — הניזק והמזיק בתשלומין, כלומר, שניהם מפסידים בשל אותה נגיחה. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי פלגא ניזקא ממונא [חצי נזק ממון הוא], היינו [זהו הטעם] ששייך הניזק בתשלומין. שהרי לשיטתו מן הדין היה הניזק צריך לקבל את כל דמי הנזק, אבל כיון שהיה המזיק שור תם, נמצא שהניזק משתתף בעצמו ומכסה חצי סכום הנזק, ולכן אמרה המשנה שגם הוא "בתשלומים". אלא למאן דאמר פלגא ניזקא קנסא [לדעת מי שאומר שחצי נזק קנס הוא] ולדבריו מן הדין לא מגיע לניזק כלום, אם כן השתא דלאו דידיה קא שקיל [עכשיו, הרי, מה שאינו שלו מן הדין, הוא נוטל], וכי בתשלומין איתיה [הוא נמצא]?! שהרי מה שמקבל הניזק אינו אלא משום שקנסו את המזיק, ואם כן הניזק בעצם אינו משלם כלום!

ומשיבים: לא נצרכא [נצרכה] מימרה זו אלא לפחת נבילה. אמנם מעריכים את חצי הנזק כאשר מחלקים לשנים את ההפרש שבין דמי שור חי ודמי הנבילה בשעת עמידה בדין. ואולם מה שערך הנבילה פוחת אחר כך, עד הזמן שבעל הנבילה מוכר אותה בפועל — את זה אין משלמים לניזק, ונמצא שהניזק נעשה גם הוא שותף בתשלומים, שהרי הוא מפסיד את הסכום הזה משל עצמו. ומקשים על תירוץ זה: פחת נבילה הלא תנינא [שנינו] כבר במפורש בברייתא במסכת בבא קמא, שמה נאמר במשנה "תשלומי נזק" — הרי זה מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה ועל חשבונם הפחת ממחירה!

ומשיבים: חדא [הלכה אחת] נאמרה לגבי שור תם וחדא [והלכה אחת] נאמרה לגבי שור מועד. ומעירים: וצריכא [וצריך] שתיאמרנה שתיהן; דאי אשמועינן [שאם היה משמיע לנו] דין זה רק בתם, היינו אומרים: משום דאכתי [שעדיין] לא איעד [הועד] השור, לכן מקילים בדינו של המזיק, אבל מועד דאיעד [שכבר הועד], אימא [אמור] שלא ויתחייב בעל השור המזיק גם בתשלומי הפחת. ולהיפך: ואי אשמועינן [ואם היה משמיע לנו] רק במועד, היינו אומרים: משום דקא [שהוא] משלם את הנזק כוליה [כולו] ופחת הדמים של הנבילה שהוא הפסד קטן ביחס, אינו נחשב, אבל תם אימא [אמור] שלא, שכיון שמשלם רק את חצי הנזק, ישלם גם מהפסד פחת ערך הנבילה. ולכן צריכא [צריך] שייאמרו דברים בשני המקרים. ולפי הסבר זה אין להוכיח ממשנה זו לענייננו האם "חצי נזק" הינו חיוב ממוני או קנס.

ומציעים ראיה אחרת: תא שמע [בוא ושמע], ראיה ממה ששנינו בברייתא: מה בין תם למועד — שהתם משלם חצי נזק מגופו, מדמי השור המזיק עצמו, ואם אינו שווה כדי חצי הנזק, כגון אם שור זול הזיק שור יקר — הרי זה הפסדו של הניזק. ומועד משלם נזק שלם מן העלייה (מרכוש הבעלים). שבעליו משלם את דמי כל הנזק מרכושו בלי קשר לשווי השור המזיק. ולא קתני [שנה] שם את ההבדל הנוסף, שהתם אינו משלם על פי עצמו, ומועד משלם על פי עצמו. שהרי לפי הכלל שלמדנו במשנתנו שהמודה בקנס פטור, אין המודה בכך צריך לשלם! ומכאן ראיה שחצי נזק אינו קנס אלא ממון.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי תנא [שנה החכם] ושייר, ולא שנה את כל פרטי ההבדלים בין תם ומועד. ושואלים: מאי [מה] שייר עוד שאתה אומר דהאי [שאת הלכה זו] גם שייר, שהרי אי אפשר לטעון ששייר החכם, אם אין הוכחה אחרת לכך שלא נמנו כל ההבדלים האפשריים! ומשיבים: שייר חצי כופר. שיש הבדל נוסף ביניהם, כי שור מועד שהרג את האדם משלם בעליו כופר, וכששור תם הורג אדם איננו משלם אפילו חצי כופר. ודוחים: אי [אם] משום חצי כופר — זה לאו שיורא [לא שיור] הוא, וטעמו של דבר —