ואית להו צערא [ויש להם צער] לכהנים לאקופי [להקיפו], שהרי כהנים אסור להם להטמא למת, ומקום זה, אף שלא היה ברור שנקבר בו מת, חששו לדבר ולא יכלו לבררו על בוריו. אמר ר' שמעון: האם איכא איניש דידע דאיתחזק הכא [היש אדם היודע שהיתה מוחזקת כאן] טהרה? כלומר, היש מישהו שזוכר מקום זה אי פעם שלא נחשב למקום טמא, אלא שהיה בו חלק לפחות שנחשב כטהור, אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. כלומר, בשוק זה זרע פעם ר' יוחנן בן זכאי, שהוא עצמו היה כהן, תורמוסים של תרומה, ובוודאי היה כאן מקום טהור. עבד איהו נמי הכי [עשה גם הוא כן] כיעקב טובה לעיר, ובדק את הקרקע (תוס'), כל היכא דהוה קשי [מקום שהיה קשה] — טהריה [טיהרו], שוודאי אין מת מתחתיו, וכל היכא דהוה רפי [מקום שהיה רפה] — צייניה [ציינו, סימנו], מחשש קבורת מת. על ידי כך נעשה השוק טהור ויכלו אף הכהנים ללכת בו.

אמר ההוא סבא [אותו זקן] בלעג ובתמיהה: טיהר בן יוחי בית הקברות! כעס ר' שמעון ואמר ליה [לו]: אילמלי לא היית עמנו, ואפילו היית עמנו, ולא נמנית עמנו — יפה אתה אומר. שיכולת לומר שלא ידעת על כוונתי, או שלא הסכמת ולא הצטרפת לדבר. עכשיו שהיית עמנו, ונמנית עמנו, אתה גורם שיאמרו שתלמידי חכמים אינם מוכנים לשתף פעולה זה עם זה, ויאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, שאף שהן מתחרות זו בזו, בכל זאת כל אחת מייפה את חברתה ועוזרת לה, תלמידי חכמים לא כל שכן?! יהב ביה עיניה ונח נפשיה [נתן בו עיניו ונחה נפשו, מת] אותו זקן. נפק לשוקא חזייה [יצא לשוק, ראהו] את יהודה בן גרים, שהוא היה הגורם לכל אותו מעשה. אמר ר' שמעון: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו ועשהו גל של עצמות.

א משנה שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, ולא קודם לכן. ומפרטים: לשאול את בני ביתו, האם עשרתם את הטבל הצריך עישור? האם ערבתם עירובי תחומין וחצרות? ואם כן עשיתם — הדליקו את הנר לכבוד שבת. כלל אמרו: אם הגיע הזמן בערב שבת שהוא ספק חשכה ספק אינו חשכה — אין מעשרין את הודאי (תבואה שוודאי לא עושרה מקודם), ואין מטבילין את הכלים הטמאים לטהרם, ואין מדליקין את הנרות. אבל מעשרין את הדמאי שרק ספק הוא אם לא עושר, ועישורו בפעם שניה אינו אלא מתוך חשש בלבד. ומערבין, וטומנין את החמין לצורך שבת.

ב גמרא ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים האלה] שצריך לשאול אדם בביתו ערב שבת עם חשיכה? אמר ר' יהושע בן לוי: שאמר קרא [הכתוב]: "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב, ה, כד), ומכאן שיפה לאדם שישאל בביתו ("ופקדת נוך") שלא יגיע אחר כך לידי חטא. אמר רבה בר רב הונא: אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים] שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה, וחובה היא לאומרם, מכל מקום צריך למימרינהו [לאומרם] בניחותא, כי היכי דליקבלינהו מיניה [כדי שיקבלו אותם בני ביתו ממנו], שאם יאמר בלשון קשה שמא ישיבו לו דברים שאינם נכונים ויכשל בעבירה. אמר רב אשי : אנא [אני] לא שמיע לי הא [שמעתי הלכה זו] של רבה בר רב הונא, ואולם קיימתי אותה בעצמי מתוך סברא, שכך ראה לעשות.

ג ושואלים: הא גופא קשיא [זו, המשנה, עצמה קשה], לפי שיש בה סתירה פנימית. שכן מצד אחד אמרת קודם ששלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, ומשמע: עם חשכה, כלומר, קודם חשיכה — אין [כן], אבל אם כבר ספק חשכה ספק אינו חשכה — לא ישאל, שאף אם ישאל — אין עוד רשות בידו לתקן את הדברים. והדר תני [וחזר ושנה]: ספק חשכה ספק אינו חשכה — מערב. הרי שיש תקנה אפילו בשעה מאוחרת יותר! ומדוע הגבילו זמן השאלה רק לשעה זו?

ובדרך אגב לפני שמביאים תירוץ לדבר מזכירים את כל שאר ההלכות שאמר בעל התירוץ במסכת שבת וסימן להם: בגופיא זימרא ציפרא בחבלא דמילתא.

אמר ר' אבא אמר ר' חייא בר אשי אמר רב : לא קשיא [אין זה קשה], ואין בכך סתירה. כאן בתחילת המשנה שמשמע שהעירוב יכול להיעשות רק מבעוד יום — הרי זה בעירובי תחומין שיש להם סמך בתורה ולפיכך צריך לעשותם כשוודאי יום. וכאן שאמרו שמותר לערב אפילו כאשר כבר ספק חשיכה — המדובר הוא בעירובי חצרות, הקלים ביותר ואינם אלא החמרה.

אגב דברים אלה, מביאים את ההלכה שאמר רבא להדגיש את צד תקנת חכמים בדיני עירוב: מי שאמרו לו שנים: צא וערב עלינו (בשבילנו) עירוב חצרות (ר"ח), לאחד עירב עליו מבעוד יום, ולאחד עירב עליו בין השמשות שהוא ספק יום ספק לילה, ואירע שזה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות, וזה שעירב עליו בין השמשות נאכל עירובו משחשכה, וכלל בידינו שרגע כניסת השבת הוא הזמן הקובע לגבי תחולת העירוב, שאם הניחו את העירוב קודם, והעירוב עודנו קיים ברגע זה — קנה העירוב וכוחו יפה. ובבעיה שלפנינו באופן שהניח את העירוב בזמן הראוי — נאכל עירובו בין השמשות, וספק אם היה העירוב קיים ברגע כניסת השבת. ואלו במקרה השני — הספק הוא אם העירוב היה מונח עוד לפני כניסת השבת, כדי שבכלל יחול. ועל כך קבע רבא להלכה כי שניהם קנו את העירוב.

ותמהים: מה נפשך [מה רצונך], שכן בכל אופן שאתה רוצה אין אתה יכול להסביר. שהרי אי [אם] זמן בין השמשות יממא [יום] הוא — אם כן בתרא ליקני [האחרון יקנה] עירובו ואילו קמא [הראשון] לא ליקני [יקנה], שהרי נאכל עירובו מבעוד יום. ואי [ואם] זמן בין השמשות ליליא [לילה] הוא, אם כן קמא ליקני [הראשון יקנה] את עירובו ואילו בתרא [האחרון] לא ליקני [יקנה], שהרי לא הונח עירובו לפני השבת. ובכל אופן לא יתכן ששני העירובים גם יחד יהיה להם תוקף! על כך משיבים לשיטת רבא: בין השמשות ספקא [ספק] הוא, ואין יודעים כלל אם הוא יום או לילה או שניהם יחד, ומכיוון שספק הוא — ספקא דרבנן לקולא [ספק שמדברי סופרים, נוהגים בו להקל] ומניחים שהעירוב נקנה בשני המקרים.

ד ועוד אמר רבא: מפני מה אמרו שאין טומנין חמין אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, כלומר, בתוך דבר שאינו מוסיף לחמם עוד את האוכל שמכניסים בתוכו אלא רק שומר את חומו כמות שהוא, בערב שבת משחשכה? — גזרה שמא ירתיח את הקדירה בשבת. אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך] שאנו חוששים שמא ירתיח, אם כן בשעת בין השמשות נמי ניגזר [גם כן ניגזור] ונאסור להטמין בדבר שאינו מוסיף הבל?! אמר ליה [לו] רבא: בשעת בין השמשות אין לחשוש, שכן אז סתם קדירות רותחות הן, שוודאי רק ברגע זה הורידו אותן מעל האש, אבל בשעות הלילה כבר הצטננו הקדירות, ויתכן שיבא אדם להרתיחן כדי לשמור את חומן.

ועוד אמר רבא