וסבר [והאם סבור] ר' יהודה ששבויה בקדושתה קיימא [עומדת]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הגיורת שנתגיירה וראתה דם נדה בו ביום, ר' יהודה אומר: דיה שעתה. ואין גוזרים שתטמא דברים שנגעה בהם גם למפרע, מחשש שמא יצא הדם קודם לכן, אלא רק מאותה שעה שראתה היא מטמאה. ר' יוסי אומר: הרי היא ככל הנשים בישראל, ומטמאה מעת לעת (עשרים וארבע שעות) למפרע מאז שנתגיירה, או מפקידה לפקידה, מבדיקה אחת לבדיקה אחרת, כלומר, מזמן הבדיקה האחרונה.

ועוד אמר בגיורת: צריכה להמתין מאז שנתגיירה שלשה חדשים עד שתינשא לישראל, שאנו חוששים שמא היא מעוברת, ויתערב זרעה זה שלא היה בקדושת ישראל בזה שיוולד בקדושת ישראל, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. משמע שלגבי גיורת חושש ר' יהודה שנבעלה קודם! אמר ליה [לו] רב יוסף: מגיורת על שבויה קא רמית [אתה משליך, מקשה]? גיורת לפני שמתגיירת לא מנטרא נפשה [אינה שומרת את עצמה מלהיבעל], שבויה מנטרא נפשה [שומרת את עצמה] בגלל מודעותה לקדושת ישראל ואינה רוצה להיטמא.

ומצד אחר רמי [השליך, הראה סתירה] מדין שבויה על דין שבויה, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו או שנתגיירו או שנשתחררו כשהן יתירות על בנות שלש שנים ויום אחד — צריכות להמתין שלשה חדשים עד שתנשאנה, אלו דברי ר' יהודה, ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד. ועל כל פנים נראה מכאן שר' יהודה חושש גם בשבויות שמא נבעלו, בניגוד לדברים שאמרנו כאן! אשתיק [שתק] רב יוסף ולא מצא תשובה.

אחר כך אמר ליה [לו]: מידי שמיע לך בהא [האם שמעת דבר מה בענין זה]? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב ששת בפירוש הלכה זו, שדברי ר' יהודה אלה הם בשבויה שראוה שנבעלה. ושואלים: אי הכי מאי טעמא [אם כך, מה הטעם] של ר' יוסי המתיר לה להינשא מיד? הלא יש חשש שהיא מעוברת! אמר רבה, קסבר [סבור] ר' יוסי: אשה מזנה משמשת במוך, שמניחה מוך בצוואר הרחם כדי שלא תתעבר.

ושואלים: בשלמא [נניח] גיורת, כיון שדעתה לאיגיורי [להתגייר] הריהי מנטרא נפשה [שומרת את עצמה] ונוקטת באמצעים לא להתעבר, שבויה נמי [גם כן] שומרת את עצמה מלהתעבר, כיון דלא ידעה היכא ממטו לה [שאינה יודעת להיכן מביאים אותה] ולכן אינה רוצה להיות מעוברת. שפחה נמי [גם כן] אפשר לומר שהיא משמשת במוך, כיון דשמעה [ששומעת] מפי מרה [אדוניה] שהוא עומד לשחררה, ולכן היא רוצה שבניה שיוולדו לאחר מכן יהיו כשרים בלא ספק. אלא שפחה שנשתחררה מפני שיוצאה בשן ועין, שחבל בה אדוניה ופצע אותה ובגלל כך יצאה לחירות, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי במקרה כזה אינה יודעת שתשתחרר, ומן הסתם אינה שומרת את עצמה, והרי פה מדובר שראוה שנבעלה!

וכי תימא [ואם תאמר] שכל דבר שנעשה ממילא [מעצמו] שלא מדעת האשה כמו ביוצאת בשן ועין לא אמר ר' יוסי שמותרת להנשא מיד, ובמקרה זה מודה לר' יהודה, הרי אנוסה ומפותה, שהדבר בא ממילא [מעצמו], כלומר, בלא שהיא מוכנה לכך, ותניא [ושנינו בברייתא אחרת]: אנוסה ומפותה צריכות להמתין שלשה חדשים עד שתנשאנה, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי מתיר להן ליארס ולינשא מיד!

אלא אמר רבה: טעמו של ר' יוסי אינו משום שאשה משמשת במוך שמכניסה לפני תשמיש, אלא קסבר [סבור] ר' יוסי: אשה מזנה מתהפכת לאחר הבעילה כדי שלא תתעבר. ולכן גם אם נבעלה שלא ברצונה — עושה מעשה שלא תתעבר. ושואלים: ואם כך הוא, ואידך [והאחר, ר' יהודה] מה טעמו? ומשיבים: חיישינן [חוששים אנו] שמא לא נהפכה יפה יפה ונשאר הזרע במעיה וממנו התעברה.

א נאמר במשנה שראיה לדבר שהמתחייב בנפשו איננו משלם, ממה שנאמר: "ולא יהיה אסון ענוש יענש" וכו' (שמות כא, כב) ושואלים: והא, מהכא נפקא [ודבר זה, מכאן הוא יוצא]? הלא מהתם נפקא [משם, ממקור אחר, הוא יוצא], שנאמר: "והכהו לפניו כדי רשעתו" (דברים כה, ב), ודיוק הלשון "רשעתו" בא ללמד כי משום רשעה אחת אתה מחייבו, כלומר, שאדם מתחייב רק בעונש אחד על מה שעבר בפעם אחת גם אם היו במעשה זה שני עונשים, ואי [ואין] אתה מחייבו משום שתי רשעיות!

ומשיבים: חדא [אחת] מן הדרשות נאמרה במיתה וממון, שחיוב מיתה מפקיעו מלשלם ממון, והוא הפסוק "ולא יהיה אסון", וחדא [ואחת] הדרשות, מהפסוק "כדי רשעתו" — במלקות וממון, ומסבירים: וצריכא [וצריך] שתיאמרנה שתיהן: דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] במיתה וממון בלבד, היינו אומרים ששם הוא פטור מלשלם משום דאיכא [שיש] איבוד נשמה, שהוא עונש חמור מאד ודיו בעונש זה, אבל מלקות וממון, דליכא [שאין] במלקות איבוד נשמה, ואינו עונש כה חמור אימא [אמור] שלא יפטר ויצטרך ללקות וגם לשלם.

ולהיפך: ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק שבמלקות וממון לוקה ואינו משלם, הייינו אומרים: משום שהעבירה שחייבים עליה מלקות דלא חמיר איסוריה [שאין איסורו חמור] כל כך, שהרי אינו נידון אלא במלקות, ולכן אין מענישים אותו בשני עונשים, אבל מיתה וממון דחמיר איסוריה [שאיסורו חמור], שהרי חייב עליו מיתה, אימא [אמור] שלא יפטר וייענש כפליים, על כן צריכא [צריך] שייאמר הדבר במפורש שבשני המקרים אינו משלם.

ושואלים: ולר' מאיר שאמר בכלל שכל העושה דבר שבעטיו הוא מתחייב מלקות וממון הריהו לוקה ומשלם, אם כן תרתי [שתי ראיות] למה לי? שהרי לדעתו שני הכתובים באים ללמד שאין אדם מת ומשלם! ומשיבים: חדא [אחת] מהן נאמרה במיתה וממון, שמי שחייב מיתה אינו משלם ממון,