דאכלן ולא עבדן [האוכלות ואינן עושות] דבר לפרנסתן, וגורמות בכך לבעליהן לחטוא בגזל. וכתיב [ונאמר]: "הכיתי אתכם בשדפון ובירקון הרבות גנותיכם וכרמיכם ותאניכם וזיתיכם יאכל הגזם" (עמוס ד, ט), וכתיב [ונאמר]: "יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל" (יואל א, ד). וכתיב [ונאמר]: "ויגזר על ימין ורעב ויאכל על שמאל ולא שבעו איש בשר זרעו יאכלו" (ישעיהו ט, יט), אל תקרי [תקרא] "בשר זרועו" אלא "בשר זרעו ". הרי שנתפרשו במקרא אותם דברים שאמרו כעונש על הגזל.

א ועוד אמרו כי בעון עינוי הדין שמשהים הדיינים את פסק הדין בשל חישובים משלהם, ובשל עיוות הדין שמעוותים בזדון, ובשל קלקול הדין שנעשה מתוך רשלנות ובשל ביטול תורה — חרב וביזה רבה בעולם, ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלין ואינן שבעין ואוכלין לחמם במשקל. דכתיב [שנאמר]: "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית ונאספתם אל עריכם ושילחתי דבר בתוככם וניתתם ביד אויב" (ויקרא כו, כה), ואין משמעות לשון "ברית" אלא תורה, שנאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו לג, כה), והתורה היא המצווה הנוהגת גם ביום וגם בלילה. וכתיב [ונאמר] עוד בעונש זה: "בשברי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד והשיבו לחמכם במשקל ואכלתם ולא תשבעו" (ויקרא כו, כו). ונאמר: "יען וביען במשפטי מאסו ואת חקותי געלה נפשם" (ויקרא כו, מג), הרי שכל העונשים הללו באים בשל פגם בברית התורה, ובשל קלקול במשפט.

ב ועוד אמרו: בעון שבועת שוא (שנשבע שלא לצורך) ושבועת שקר וחילול שבת וחילול השם — חיה רעה רבה בעולם, ובהמה כלה, ובני אדם מתמעטין, והדרכים משתוממין (נעשים שממה). שנאמר: "ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי" (ויקרא כו, כג), אל תקרי [תקרא] "באלה" אלא "באלה" (בשל שבועת שקר). וכתיב [ונאמר] כי העונש על כך הוא "והשלחתי בכם את חית השדה ושיכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם" (ויקרא כו, כב) וכתיב [ונאמר] בשבועת שקר: "ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה'" (ויקרא יט, יב). ובחלול השם כתיב [נאמר]: "ולא תחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, לב). ובחלול שבת כתיב [נאמר]: "מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד), ויליף [ולומד] בגזירה שווה "חילול" "חילול" משבועת שקר, שכשם שהעונש על שבועת שקר הוא שממה והתרבות החיות הרעות, כן גם עונש חילול השבת וחילול השם.

ג ועוד אמרו: בעון שפיכות דמים בית המקדש חרב, ושכינה מסתלקת מישראל, שנאמר: "ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו. ולא תטמא את הארץ אשר אתם ישבים בה אשר אני שכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל" (במדבר לה, לג–לד). ואולם הא [הרי] כשאתם מטמאים אותה, את הארץ — אינכם יושבים בה ואיני שוכן בתוכה.

בעון גלוי עריות ועבודה זרה ואי השמטת הארץ בשמיטין ויובלות — גלות בא לעולם, ומגלין אותן, את ישראל מארצם, ובאין אחרים ויושבין במקומן. שנאמר לגבי עבודה זרה וגילוי עריות: "כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ אשר לפניכם ותטמא הארץ. ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם" (ויקרא יח, כז–כח). וכתיב [ונאמר] עוד "ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה ותקיא הארץ את יושביה" (ויקרא יח, כה). וכתיב [ונאמר] עוד: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".

ובעבודה זרה כתיב [נאמר]: "ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם" (ויקרא, כו, ל). וכתיב [ונאמר]: "והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם" (ויקרא כו, לא). ונאמר עוד: "ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה" (ויקרא כו, לג).

ובעוון זלזול בשמיטין וביובלות כתיב [נאמר]: "אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבות את אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עליה" (ויקרא לד, לה).

ד בעון נבלות (ניבול) פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל (לשון נקייה על ישראל) מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר: "על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו ואת אלמנתיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה" (ישעיה ט, טז).

ומסבירים מאי [מה] משמעות הלשון "ועוד ידו נטויה" — אמר רב חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה ואין בדבר משום גילוי דברים שאינם ידועים. אלא אף על פי כן כל המנבל פיו בכך אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה — הופכין עליו אותו לרעה בגלל עוון זה. ואמר רבא בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו — מעמיקין לו גיהנם, שנאמר: "שוחה עמקה פי זרות זעום ה' יפל שם" (משלי כב, יד), שהמנבל פיו ("פי זרות") מעמיקים לו את השוחה בגיהנום. רב נחמן בר יצחק אמר: אף השומע ניבול פה ושותק נענש בכך. שנאמר: "זעום ה' יפל שם", אפילו אם הוא עצמו אינו מדבר כלל.

ה ומעין זה אמר רב אושעיא: כל הממרק (מכין) עצמו לעבירה — חבורות ופצעין יוצאים בו. שנאמר: "חברות פצע תמרוק ברע ומכות חדרי בטן" (משלי כ, ל). ולא עוד אלא שהוא נדון במחלת הדרוקן (מחלת מעיים), שנאמר: "ומכות חדרי בטן". וכן אמר רב נחמן בר יצחק: סימן למי שעבר עבירה — מחלת הדרוקן.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שלשה מיני הדרוקן הן: זה שבא כעונש על עבירה הוא עבה, והידרוקן של (הבא מתוך) רעב הוא תפוח (נפוח), אבל אינו עבה ממש. והידרוקן של כשפים הוא דק, שבשרו של החולה נעשה רזה בשאר המקומות.

מסופר: שמואל הקטן חש ביה [חלה בו], בהידרוקן. אמר: רבונו של עולם, מי מפיס? כלומר, מי יוכל להבחין שהידרוקן זה לא בא מחמת עבירה? ואכן, איתסי [התרפא]. אף אביי חש ביה [חלה בו], בהידרוקן. העיד ואמר עליו רבא: ידענא ביה [יודע אני בו] בנחמני (אביי) דמכפין נפשיה [שהוא מרעיב את עצמו], והידרוקן שלו מחמת רעב היה. ומסופר עוד: שרבא חש ביה [חלה בו], ושאלו: והא [והרי] רבא לא היה מרעיב עצמו, ואף בעבירה אין לחשוד בו, ואם לומר שמחמת שלא עשה צרכיו בזמן חש בהידרוקן, והלא רבא ידע על כך, והוא שאמר : נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן [מרובים הרוגי קדירה, שאינם נזהרים בעשיית צרכיהם, מנפוחי רעב]. ומשיבים: שאני [שונה] רבא דאנסי ליה רבנן בעידניה בעל כורחיה [שאונסין אותו החכמים להשאר במקומו בשעת דרשתו בעל כורחו], ומאחר שאינו יכול להיפנות — חלה בהידרוקן.

אגב כך מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: ארבעה סימנין הן: סימן לעבירה — הדרוקן, סימן לשנאת חנם — ירקון, סימן לגסות הרוח — עניות, וסימן ללשון הרע — אסכרה.

ו בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: אסכרה באה לעולם כעונש