הורהנה (נמסרה כמשכון), ומכאן שרק אם הורהנה, שבעלה הפקיד אותה מדעתו כמשכון, שאם לא ישלם יטלו אותה לשימושם — אין [כן], אבל אם נחבשה על ידי השלטון — לא. משמע שאין לחלק לא בין יד ישראל תקיפה ואינה תקיפה, אלא באופן שבו נתפסה האשה. ודוחים: לא, הוא הדין שאסורה אפילו נחבשה על ידי השלטון, ואולם, מעשה שהיה, כך היה — שהורהנה, אבל אין לדייק מכאן שבאופן אחר היא מותרת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] נוסח אחר של השמועה, אמר רבא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] ראיה לדברי רב שמואל בר רב יצחק. ששנינו: העיד ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב על בת ישראל שהורהנה (נמסרה כמשכון) באשקלון, וריחקוה בני משפחתה, ועדיה מעידים עליה שלא נסתרה ושלא נטמאה. ואמרו חכמים: אם אתם מאמינים שהורהנה — האמינו שלא נסתרה ושלא נטמאה, ואם אין אתם מאמינים שלא נסתרה ושלא נטמאה — אל תאמינו שהורהנה.

ונדייק מן הסיפור: והא [והרי] מקרה זה שהיה באשקלון, שכל דבר מסירתה לידי הגויים על ידי (לצורך) ממון הוה [היה], ולא היה כאן ענין של נפשות, וטעמא [והטעם, דווקא] כשעדים מעידין אותה (עליה) שהיא טהורה, הא [הרי] אם אין עדים מעידין אותה על כך שהיא טהורה — לא, אינה נחשבת לטהורה, אף על פי שהיה על ידי ממון. ומאי לאו [האם לא] נפרש שלא שנא [אינו שונה] שהורהנה מדעת, ולא שנא [ואינו שונה] שנחבשה, הרי שאם יד גויים תקיפה, אפילו שסיבת המאסר היא על ידי ממון, חוששים שנטמאה! ודוחים: לא, הורהנה שאני [שונה], שאפשר לומר שכיון שמשכנה בעלה מדעת, נוהגים בה הפקר, אבל אם נחבשה על ידי אחרים אין לחשוש לה.

ועוד נוסח אחר של הדברים: איכא דרמי לה מירמא [יש שמשליך זאת כהשלכה, כסתירה], שמראה סתירה בין שני מקורות: תנן [שנינו במשנה] שאם נחבשה על ידי ממון מותרת לבעלה, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה שהעיד ר' יוסי כו'. ומהי — והא [והרי] אשקלון שעל ידי ממון היה הדבר, וקתני טעמא [ושנה הטעם] שמותרת מפני שעדים מעידים אותה שלא נסתרה, הא [הרי] אם אין עדים מעידין אותה — לא, אינה מותרת, משמע שאפילו בנחבשה על ידי ממון יש לחשוש!

ומשני [ומתרץ], אמר רב שמואל בר רב יצחק: לא קשיא [אין זה קשה] כאן במשנה, מדובר באופן שיד ישראל תקיפה על אומות העולם ואז אם נחבשה על ידי ממון, מותרת, כאן — שיד אומות העולם תקיפה על עצמן (על ישראל) ולכן גם אם נחבשה על ידי ממון אסורה, אלא אם כן יעידו עליה במפורש שטהורה היא.

א שנינו במשנה שאם נחבשה על ידי (לצורך) נפשות — אסורה לבעלה. אמר רב: כאן מדובר כגון נשי גנבי [הגנבים] שנידונו למוות, שהמלכות מפקירה את כל רכושם ובכלל זה גם את נשיהם. ואילו לוי אמר: כאן מדובר כגון אשתו של אלעזר בן דונאי שהיה רוצח, ובמקרה כזה המלכות באמת מפקירה את אשתו, אבל כשנידון אדם למוות בגלל גניבה, אין המלכות מפקירה את כל אשר לו. אמר חזקיה: והוא שנגמר דינן להריגה, רק אז מפקירים אותן, ור' יוחנן אמר: אף על פי שלא נגמר דינן להריגה, אלא שאם היה המאסר מחמת דיני נפשות, כבר נוהגים בהן הפקר.

ב משנה עיר שכבשוה כרכום (מצור של צבא) — כל כהנות (נשי הכהנים) שנמצאו בתוכה, בתוך העיר, פסולות, כלומר, אסורות לבעליהן, כי אנו חוששים שאנסו אותן החיילים, ואשת כהן שנבעלה לאחר אפילו באונס, אסורה לו. ואם יש להן עדים שלא נבעלו — אפילו היו העדים עבד, אפילו שפחה שהם פסולים לעדות, הרי אלו נאמנין. ואולם אין נאמן אדם על ידי עצמו, שתעיד האשה על עצמה שלא נטמאה.

ג גמרא ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה], ממה ששנינו: בלשת (חיל) שבאה לעשות חיפושים בעיר, אם באו בשעת שלום — חביות פתוחות של יין שיש בעיר אסורות, שאנו חוששים שהחיילים הגויים ניסכו מהן לעבודה זרה, וחביות סתומות מותרות, שיש להניח שלא פתחו אותן. אולם אם הבלשת נכנסה לעיר בשעת מלחמה — אלו ואלו מותרות, לפי שאין פנאי לנסך, שהחיילים חוששים מפני התקפה של האויב. ומאחר שבמשנתנו מדובר בחיילים שנכנסו בשעת מלחמה, מדוע חוששים שכל הכהנות נבעלו?

אמר רב מרי: לבעול יש להם פנאי, שהחיילים, מחמת תאוותם מוצאים זמן לכך אפילו בזמן מלחמה, ואולם לנסך אין להם פנאי. ר' יצחק בר אלעזר משמיה [משמו] של חזקיה אמר, אפשר לפרש באופן אחר: כאן מדובר בכרכום של אותה מלכות, שהצבא שלה צר על העיר שלה עצמה, ולכן הוא משתדל לא לגרום השחתה יתירה בעיר. ואילו כאן במשנתנו — בכרכום של מלכות אחרת, שכאשר מלכות אחרת כובשת, ודאי אין חייליה מקפידים לא על טהרת נשי העיר ולא על רכוש תושביה.

ומקשים: גם אם נכנס הצבא של אותה מלכות נמי [גם כן] אי אפשר שלא ערק חד מינייהו [יברח חייל אחד מהם] ויאנוס אשה. אמר רב יהודה אמר שמואל: מדובר פה כשמשמרות רואות זו את זו ואין מניחים לחיילים לשלול ולבוז את העיר. ומקשים: גם כך הלא אי אפשר שלא ניימא פורתא [ינמנמו קצת] השומרים, ואחדים מהחיילים ייכנסו לעיר! אמר ר' לוי: מדובר שעשו שמירה מיוחדת לעיר, כגון דמהדר לה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא [שמסבבים את העיר בשלשלאות וכלבים וענפים ואווזים למכשול, לשמירה] ובגלל כך אין אדם יכול להכנס בלי רשות.

אמר ר' אבא בר זבדא: פליגי [נחלקו] בה, בשאלה זו, ר' יהודה נשיאה נכדו של ר' יהודה מחבר המשנה, ורבנן [וחכמים], חד [אחד מהם] אמר: כאן בכרכום של אותה מלכות, כאן בכרכום של מלכות אחרת, ולא קשיא ליה [היה קשה לו] ולא מידי [דבר], שאין חוששים שמא ייכנס חייל בודד לעיר. וחד קשיא ליה כל הני [ואחד מהם היה קשה לו כל הקושיות הללו] ששאלנו, ומשני [ותירץ] גם כן כפי שתירצנו: כגון דמהדר ליה למתא שושילתא וכלבא וגווזא ואווזא [שסובבים את העיר בשלשלאות וכלבים וענפים ואווזים].

ד לענין הלכה זו שבמשנה אמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיאן: אם יש שם בעיר מחבואה אחת, מקום שבו יכולות הנשים להתחבא מפני החיילים — מצלת על הכהנות כולן. כלומר, אנו תולים במחבואות, שהכהנות נחבאו שם. ואין פוסלים אותן מספק.

בעי [שאל] ר' ירמיה: אם המחבואה אינה מחזקת (מכילה) אלא אשה אחת מהו, מה יהיה הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] כי כל חדא וחדא [אחת ואחת] שבאה לפנינו היינו הא [זו היא זו] שנחבאה שם, או דלמא לא אמרינן [שמא אין אנו אומרים זאת]?

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר מדין שני שבילין, שהיה ברור לנו שאחד מהם טמא ואחד מהם טהור, והלך אדם באחד מהן ועשה (התעסק, נגע) לאחר מכן בטהרות ואינו זוכר באיזה מהם הלך, ובא חבירו והלך בודאי בשביל השני, וגם הוא אינו זוכר באיזה שביל הלך, ועשה גם הוא לאחר מכן טהרות,

ר' יהודה אומר: אם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, כלומר, כל אחד מהם בא לחוד ושאל על ספק זה — הרי הטהרות שעשו, טהורות. כי אנו תולים לגבי כל אחד שבשביל הטהור הלך, שיש כאן ספק טומאה ברשות הרבים, וטהור. ואם באו שניהם כאחת להישאל — הרי הטהרות טמאות. ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך טמאין שניהם.

ואמר על כך רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: אם באו להישאל בבת אחת — דברי הכל, גם ר' יהודה מסכים, שהם טמאין. אם באו להישאל לחוד בלי קשר בזה אחר זה — דברי הכל ששניהם טהורים, שאין מטמאים אותם מספק; לא נחלקו אלא באדם שבא לישאל עליו ועל חבירו שהלך בשביל השני. ובכך נחלקו: מר מדמי ליה [חכם זה, ר' יוסי, מדמה זאת] למקרה בו באים שניהם לשאול בבת אחת ולכן אוסר, ומר [וחכם זה, ר' יהודה] מדמי ליה [מדמה זאת] לבאים לשאול בזה אחר זה. והכא נמי [וכאן במקום במחבוא לאחד גם כן] כיון דשרי להו לכולהו [שמתיר להן, לכל הכהנות כולן], שהרי אנו תולים במחבוא זה ומתירים את הכהנות כולן. כאילו נשאלה השאלה בת אחת דמי [נחשב] הדבר, וצריך להחשיב את כולן לטמאות!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] בשני השבילים הלא ודאי איכא [יש] טומאה, באחד מהשבילים, ואחד האנשים ודאי טמא, אבל הכא מי יימר דאיטמי [כאן מי יאמר שנטמאה] אף אחת מהן. וכיון שמתחילה יש ספק באיסור, אפשר שכאן נוכל לתלות להיתר יותר מאשר בשני שבילים.

באותו ענין בעי [שאל] רב אשי: היתה מחבואה בעיר ואמרה הכהנת: לא נחבאתי ולא נטמאתי, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים]: