ושואלים: אלא, לפי מה שהסברנו, מאי [מה] המשמעות של גדולה חזקה? שהרי נשארו כהנים אלה בחזקתם, כפי שהיו, ולא למדנו כל דבר חדש בדבר תוקפה של חזקה! ומשיבים: יש חידוש בדבר, כי החזקה הועילה להם, שהרי מעיקרא אכול [בתחילה אכלו] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים], שבבבל אין תרומה מדברי תורה כי אם מדברי סופרים בלבד, ואילו השתא אכול [עכשיו, בבואם לארץ ישראל, הם אוכלים] בתרומה דאורייתא [שמן התורה].

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] באופן אחר: השתא נמי [עכשיו גם כן] בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] אכול [הם אוכלים], וכגון תרומת פירות האילן והירק שאף בארץ ישראל אינה אלא מדברי סופרים, ואולם בתרומה דאורייתא [שמן התורה], וכגון דגן תירוש ויצהר, שבארץ ישראל היא מן התורה, לא אכול [אינם אוכלים]. ואולם כי מסקינן [כאשר אנו מעלים] מתרומה ליוחסין — הרי זה דווקא במי שאוכל בתרומה דאורייתא [שמן התורה], אבל האוכלים רק בתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] — לא מסקינן [אין מעלים]. ושואלים: אלא אם כן, כיון שלא השתנה דינם כלל, מאי [מה] המשמעות של גדולה חזקה, המורה על כך שלכאורה היה מקום לבטל את חזקתם? ומסבירים: דאף על גב דאיכא למיגזר [שאף על פי שיש מקום לגזור] ולאסור עליהם בארץ ישראל גם בתרומה שמדברי סופרים משום תרומה דאורייתא [שמן התורה] — לא גזרינן [אין אנו גוזרים] ומשאירים אותם בחזקתם.

על הסבר זה מקשים מצד אחר: והאם בתרומה דאורייתא [שמן התורה] לא אכול [אכלו]? והא כתיב [והרי נאמר]: "אשר לא יאכלו מקדש הקדשים" (עזרא ב, סג), ונדייק: מקדש הקדשים הוא שלא אכול [אכלו], הא [הרי] בתרומה דאורייתא [שמן התורה] אכול [אכלו]!

ודוחים: הכי קאמר [כך אמר], כך כוונת הכתוב: לא אכלו במידי דאיקרי [בדבר שנקרא] "קדש", כלומר, בתרומה, דכתיב [שנאמר]: "וכל זר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י), ששם מדובר בתרומה, ולא במידי דאיקרי [בדבר שנקרא] "קדשים", כלומר, מן הקרבנות, דכתיב [שנאמר]: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל" (ויקרא כב, יב) ואמר מר [החכם]: מה שנאמר "בתרומת הקדשים", משמעו — במורם מן הקדשים, במה שנותנים למשפחות הכהנים מן הקרבנות (לחמי־תודה וחזה ושוק) — לא תאכל בת כהן שנישאה לזר. ומכל מקום אי אפשר לפתור מתוך ברייתא זו את הבעיה, האם מעלים מנשיאת כפים ליוחסין.

ומציעים הוכחה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לכך ממה ששנינו: חזקה לכהונה מהי? — נשיאות כפים בבבל, שהרואה אדם הנושא את כפיו בבבל, נאמן להעיד עליו בכל מקום שהוא כהן, וכן אכילת חלה בסוריא, וחילוק מתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה) בכרכין. קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שנשיאות כפים היא חזקה לכהונה, מאי לאו [האם לא] אפילו לענין יוחסין? ודוחים: לא, הכוונה היא שהיא חזקה להעלותו לאכילת תרומה.

ומקשים: והא דומיא [והרי בדומה] לאכילת חלה קתני [שנה] שם, ואם כן יש לומר מה אכילת חלה היא חזקה כדי להעלותם ליוחסין — אף נשיאות כפים בוודאי הכוונה שהיא חזקה ליוחסין! ודוחים: לא, אכילת חלה גופה היא ראיה לאכילת תרומה בלבד, אבל לא ליוחסין. כי קסבר [סבור] חכם זה שחובת הפרשת חלה בזמן הזה היא רק דרבנן [מדברי סופרים] ותרומה אף בזמן הזה היא אכן דאורייתא [מן התורה], ומשמיעה לנו הברייתא שמסקינן [מעלים] מאכילת חלה דרבנן [שהיא מדברי סופרים] לאכילת תרומה דאורייתא [שהיא מן התורה]. וכדאפיך להו [וכפי שהפך להם] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבנן [לחכמים] כאשר יבואר בהמשך, שהעלה סברה זו שחיוב הפרשת חלה בזמן הזה הוא רק מדברי סופרים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: חזקה לכהונה — נשיאות כפים וחילוק גרנות של תרומה בארץ ישראל. ובסוריא ובכל מקום בחוץ לארץ ששלוחי ראש חודש מגיעין לשם, שהיו באים שלוחי בית הדין הגדול להודיע מתי התקדש החודש, והיה שם בית דין שקיבל את עדותם, — שם נשיאות כפים היא ראיה, משום שבית הדין היה בודק את אלה שנשאו כפיהם בתורת כהנים. אבל לא חילוק תרומה בגרנות, שמפני שהפרשת תרומה במקומות אלו אינה מדין תורה, אין מדקדקים בה.

ובבל דינה כסוריא. משום שיש בה בתי דינים חשובים המדקדקים בכך. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף אלכסנדריא של מצרים בראשונה היה דינה כסוריה מפני שבית דין היו קבועין שם ומשגיחים שיעשו הכל כהלכה.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שם שנשיאות כפים היא חזקה לכהונה, מאי לאו [האם לא] להעלות ליוחסין? ודוחים: לא, הכוונה היא להיתר אכילת חלה המופרשת מן העיסה, למי שנושא את כפיו. ומקשים: הא דומיא [הרי בדומה] לחילוק גרנות קתני [שנה] ומה חילוק גרנות בארץ ישראל הוא ראיה לענין יוחסין — אף נשיאות כפים היא לכאורה ראיה ליוחסין! ודוחים: לא, חילוק גרנות גופה היא ראיה לחלה. ואפשר לומר כי קסבר [סבור] תנא זה שתרומה בזמן הזה אף בארץ ישראל היא רק דרבנן [מדברי סופרים], וחלה היא דאורייתא [מן התורה], ומשמיע לנו שמסקינן [שאנו מעלים] מתרומה דרבנן [שמדברי סופרים] לחלה דאורייתא [שמדברי תורה].

חילוקי הדעות בשאלה אם תרומה או חלה הן חיוב מן התורה בזמן הזה באים לידי ביטוי במעשה הבא; וכדאשכחינהו [וכפי שמצא אותם] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבנן [את החכמים] שסבורים כן, שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אשכחתינהו לרבנן בבי [מצאתי את החכמים בבית מדרשו] של רב דיתבי וקאמרי [שיושבים ואומרים] כך: אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי תרומה בזמן הזה היא דרבנן [מדברי סופרים], מכל מקום חובת הפרשת חלה היא דאורייתא [מן התורה]. וראיה לדבר שהרי במשך שבע השנים שכיבשו ישראל את הארץ בימי יהושע ושבע השנים שחילקו אותה — נתחייבו בחלה, למרות שעדיין לא נתחייבו בתרומה. ואף בזמן הזה, גם כאשר בטל דין תרומה מארץ ישראל — מצות הפרשה חלה קיימת.

ואמינא להו אנא [ואמרתי להם אני]: אדרבה (להיפך), אפילו למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי תרומה בזמן הזה היא דאורייתא [מן התורה] — חלה היא לכל הדעות דרבנן [מדברי סופרים]. וראיה לדבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "בבאכם אל הארץ... ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה" (במדבר טו, יח. במדבר טו, כ), ונדייק: אי [אם] "בבאכם", יכול שהכוונה היא משנכנסו לה לארץ שנים ושלשה מרגלים, שכבר מזמן זה תחול חובת הפרשת חלה — תלמוד לומר: "בבאכם" ויש לדייק: בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם. הרי שחובת הפרשת חלה מן התורה תלויה בביאת כל ישראל לארץ, וכי אסקינהו [וכאשר העלה אותם] עזרא בראשית ימי בית שני,