אימא [אמור] שלא, ויהא נאמן במה שחוזר ואומר "לקחתיה ממנו".

ועוד: ואי אשמעינן הני תרתי [ואם היה משמיע לנו את שני המקרים הללו בלבד], הייתי אומר שנאמנים הם אף במה שהם מסייגים את עדותם משום שהם עניינים דממונא [של ממון], אבל אשת איש האומרת שהיא גרושה כעת, שהוא ענין דאיסורא [של איסור] אימא [אמור] שלא יאמינו לה במה שאומרת "נתגרשתי", ולכן הוצרך להשמיענו גם בזה.

ושואלים: הדין של "נשביתי וטהורה אני" למה לי? והרי אין כאן שום חידוש! ומשיבים: משום דקא בעי למיתני [שרצה לשנות] את ההמשך: "ואם משנשאת באו עדים — הרי זו לא תצא", משום כך הוזכר גם דין זה לגופו.

ושואלים: הניחא למאן דמתני לה אסיפא [זה נוח למי ששונה אותה, את ההלכה הזו על הסוף], על המקרה של שבויה, אלא למאן דמתני לה ארישא [למי ששונה אותה על ההתחלה] וסבור שהלכה זו אמורה גם במי שאמרה שהיתה אשת איש ונתגרשה — אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שלפי זה, הדין של שבויה (שאיסורה לכהן הוא קל מאיסור אשת איש) הוא מיותר, ובודאי נאמנת! ומשיבים: משום דקא בעי למיתני [שרוצה לשנות] אחר כך את הדין של "שתי נשים שנשבו", היה צריך להקדים את עיקר ההלכה באשה שאומרת "נשביתי" על אף שנאמנותה ברורה.

ושואלים: והלכה זו של "שתי נשים שנשבו" למה לי? מה החידוש בו יותר מבאשה אחת שנשבתה ומעידה על עצמה בלבד? ומסבירים: מהו דתימא [שתאמר] כי ניחוש [נחשוש] לגומלין, שמא מה שמעידות זו על זו הוא משום הסכם גומלין, שכל אחת מעידה על חברתה בתנאי שחברתה תעיד כן אף עליה, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] שאין אנו חוששים לכך.

ושואלים: והדין של "וכן שני אנשים" המעידים על כהונתם למה לי? הרי בכך אין חידוש, שהרי כבר למדנו שנשים המעידות זו על זו נאמנות! ומסבירים: משום דקא בעי למיתני [שרוצה לשנות] בהמשך פלוגתא [מחלוקת] של ר' יהודה ורבנן [וחכמים] אם עד אחד נאמן לחזקת כהונה, לכך הזכיר קודם לכן הלכה זו ביחס לנאמנות אדם על עצמו לענין כהונה.

א ומעתה באים לדון בגוף ההלכה, תנו רבנן [שנו חכמים]: אדם שאמר "אני כהן וחברי כהן" — הרי הוא נאמן על חבירו להאכילו בתרומה, שנותנים לחבירו תרומה מכח עדות זאת, ואולם אינו נאמן להשיאו אשה מיוחסת, שייחשב כהן לענין יוחסין, עד שיהו שלשה עדים, כלומר, שצריך עוד עד אחד שיעיד על כך ששניהם כהנים, חוץ משניהם, כדי שיהיו שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה. ר' יהודה אומר: אף אינו נאמן להאכילו בתרומה עד שיהו שלשה אנשים, כדי שיהיו בסך הכל שנים מעידין על זה ושנים מעידין על זה.

ומבררים את הסברות: למימרא [האם לומר] כי ר' יהודה חייש [חושש] לגומלין, שכל אחד מהם מעיד על כך שחבירו כהן כדי שבתמורה יעיד לו חבירו כמו כן ובאמת הם משקרים, ורבנן לא חיישי [וכי חכמים אינם חוששים] לגומלין? והא איפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם אומרים], דתנן [ששנינו במשנה]: החמרין שמובילים על גבי חמוריהם תבואה שנכנסו לעיר, ואמר אחד מהן: התבואה שלי חדש, כלומר, מיבול שנה זו ואינה מובחרת כל כך, ושל חברי ישן, ומשתמרת היטב. או שאמר: היבול שלי אינו מתוקן (אינו מעושר), ושל חברי מתוקן — אינו נאמן. ולכאורה הטעם הוא מפני שהחמרים הינם בדרך כלל עמי הארץ ואינם נאמנים על המעשר, ואף על פי שאומר על שלו שאינו מתוקן, מכל מקום חוששים אנו לגומלין, שמא אומרים כך במקום זה, ובמקום אחר יהפכו דבריהם, ויעיד השני שתבואת חבירו היא המובחרת. ור' יהודה אומר: נאמן. ואם כן רואים שר' יהודה אינו חושש לגומלין!

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: מוחלפת השיטה. כלומר, צריך להחליף את דעות החולקים באחת המשניות, שלשיטה אחת חוששים לגומלין ולשיטה אחרת אין חוששים. אביי אמר: לעולם לא תיפוך [אל תהפוך] ומה שסומך ר' יהודה על החמרים בענין דמאי הוא משום שבדיני דמאי הקילו חכמים, מפני שאנו מניחים כי רוב עמי הארץ מעשרים הן. ותקנת חכמים שיעשרו את הדמאי היא רק מפני חשש רחוק, ולכן יש לסמוך על עדות כל שהיא כדי להתיר, אבל למעשה חושש ר' יהודה לגומלין.

אמר רבא: וכי מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה קשיא [קשה], ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה]? הרי יש סתירה גם בשיטת חכמים, שהרי אף שיטתם הפוכה! אלא כך צריך לומר: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה], כדשנינן [כפי שתירצנו], שר' יהודה מיקל בדמאי. ואילו דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה] מטעם אחר; אכן חכמים אינם חוששים לגומלין, אך במקרה של החמרים מדובר כדאמר [כפי שאמר] ר' חמא בר עוקבא לגבי נושא אחר, ששם מדובר באופן שכלי אומנותו בידו של האיש מוכר התבואה,