תרי ותרי נינהו [שניים ושניים הם] ואין שני הדיינים יכולים לבטל לגמרי את העדות הראשונה שפסלה אותו. אי ערער [אם הכוונה לערעור] של פגם משפחה, כגון שטוענים שהוא עבד, ופסול לדון, הרי גלוי מלתא [דבר] בעלמא [בלבד] הוא שעתיד להתברר, ואין צורך לכך בעדות גמורה, ומדוע ייפסלו לאחר שחתמו? ומשיבים: לעולם אימא [אומר] לך כי המדובר בערער דגזלנותא [ערעור של גזלנות], וקאמרי הני [ואומרים אלה] הדיינים: ידעינן ביה דעבד [יודעים אנו בו שעשה] תשובה ומעכשיו כשר הוא, ואין כאן איפוא סתירה בין שתי כיתות העדים.

א אמר ר' זירא: הא מלתא [דבר זה] מר' אבא שמיע לי [שמעתי אותו], ואי לאו [ואם לא] ר' אבא שמן העיר עכו שכחתה [הייתי שוכח אותו], שהוא הזכירני הלכה זו. ומהי הלכה זו? שלשה שישבו כבית־דין לקיים את השטר ומת אחד מהם לפני שחתם — צריכין למיכתב [לכתוב] נוסח זה: "במותב תלתא הוינא, וחד ליתוהי [במושב שלושה היינו ואחד איננו]".

אמר רב נחמן בר יצחק: ואי כתב ביה [ואם כתב בו] בשטר הקיום: "שטרא דנן נפק לקדמנא, בי דינא [שטר זה יצא לפנינו, בית הדין]"— תו לא צריך [שוב אינו צריך] להוסיף ששלושה היו, כי סתם בית דין הוא של שלושה דיינים. ומקשים: ודלמא [ושמא] בית דין חצוף הוא, וכדברי שמואל, שאמר שמואל: שנים שדנו, אף שלא נהגו כראוי, מכל מקום דיניהם דין, אלא שנקרא בית דין חצוף. ואם כתוב סתם "בית דין", אפשר לחשוב שהיה זה בית דין חצוף!

ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו]: "כגון בי דינא דרבנא [בית הדין של רבינו] אשי", ומן הסתם בית דין כזה נוהג כראוי. ושואלים: ודלמא רבנן דבי [ושמא חכמים של בית] רב אשי כדעת שמואל סבירא להו [סבורים הם] ועשו בית דין חצוף! ומשיבים: דכתיב ביה [שכתוב בו]: "ואמר לנא רבנא [לנו רבינו] אשי", שבמקרה כזה ודאי אין לחשוב שעשו שלא כדין.

ב משנה האשה שאמרה: "אשת איש הייתי ועכשיו גרושה אני" — נאמנת להינשא. שהפה שאסר, היא עצמה שאמרה שהיתה נשואה, הוא גם הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת: "גרושה אני" — אינה נאמנת, שכן עדות אחרים היא שאסרתה. וכן אם אמרה: "נשביתי על ידי גוים, ואף על פי כן עדיין טהורה אני", שלא נאנסה בהיותה שבויה ומותרת להינשא לכהן — נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שנשבית והיא אומרת: "טהורה אני" — אינה נאמנת. ואולם אם אמרה "נשביתי וטהורה אני" והשיאוה על פי דבריה, ומשנשאת באו עדים שנשבית — הרי זו לא תצא.

ג גמרא אמר רב אסי: מנין להלכה זו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה? שנאמר: "את בתי נתתי לאיש הזה לאשה" (דברים כב, טז). כיון שאמר "לאיש" — אסרה על כל העולם כולו, שהרי אמר שהשיא אותה ולא פירש למי, ולאחר שאמר "הזה" — התירה לבעלה.

ושואלים: לדבר זה למה לי קרא [כתוב] מיוחד ללמד על זה? הלא סברא היא: הוא אסרה והוא שרי לה [התיר אותה]! שהלא דיבורו הוא המקור היחיד לידיעתנו, הן לאסור והן להתיר. אלא כי איצטריך קרא [כאשר הוצרך כתוב זה] של "לאיש הזה" הרי זה לכפי שאמר רב הונא אמר רב. שאמר רב הונא אמר רב: מנין לאב שנאמן לאסור את בתו הקטנה מן התורה — שנאמר: "את בתי נתתי לאיש" ומכאן משמע שסומכים על דיבורו בענין זה ונאסרת על כולם. ושואלים: לפי הסברה של רב הונא, המלה "הזה" למה לי?

ומסבירים: מיבעי ליה לכדתני [נצרך לו הדבר לכ פי ששנה] ר' יונה. דתני [ששנה] ר' יונה ברייתא זו: נאמר בפרשה של מוציא שם רע "את בתי נתתי לאיש הזה" ויש להדגיש: "הזה" — ולא ליבם, שדין מוציא שם רע הוא דווקא בבעל, ולא ביבם.

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: האשה שאמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני" — נאמנת. ומקשים: והא שוויה לנפשה [והרי עשתה את עצמה] כחתיכה דאיסורא [של איסור], שכיון שאמרה שהיא אשת איש, נמצא שאסרה את עצמה לכל, וכיצד יכולה היא לחזור ולהתיר איסור זה? ומשיבים: אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא (תירוץ, הסבר) לדבריה מדוע אמרה קודם שאשת איש היתה. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אמרה "אשת איש אני" וחזרה ואמרה "פנויה אני" — אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה הראשונים — נאמנת.

ומעשה נמי [גם כן] באשה אחת גדולה (חשובה) שהיתה גדולה בנוי (ביופי), וקפצו עליה (חיזרו אחריה) בני אדם רבים לקדשה. ואמרה להם "מקודשת אני כבר ". לימים עמדה וקידשה את עצמה. אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן? שהרי אמרת שמקודשת את?! אמרה להם: בתחלה שבאו עלי לשאת אותי אנשים שאינם מהוגנים — אמרתי "מקודשת אני" כדי להיפטר מהם, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים — עמדתי וקדשתי את עצמי לאחד מהם. ומעירים: וזו הלכה העלה (הביא) רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא (ששם היה מושב הסנהדרין) ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה — נאמנת.

בעא מיניה [שאל אותו] שמואל מרב: אשה שאמרה לבעלה "טמאה אני" בנדה, וחזרה ואמרה "טהורה אני" מהו? האם סומכים על דבריה האחרונים, או שמא נאמר שעשתה עצמה כחתיכת איסור? אמר ליה [לו]: אף בזו, אם נתנה