"ראשית" קראתי אתכם (כנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". ירמיהו ב, ג), ועל עסקי ראשית ("ראשית עריסותכם חלה תרימו תרומה". במדבר טו, כ) הזהרתי אתכם. נשמה שנתתי בכם קרויה "נר" ("נר ה' נשמת אדם". משלי כ, כז), ועל עסקי נר שבת הזהרתי אתכם; אם אתם מקיימים אותם דברים — מוטב, ואם לאו [לא] — הריני נוטל את נשמתכם.

ואולם אם כן מאי שנא [במה שונה, מדוע דווקא] בשעת לידתן פוגעת בהן מידת הדין על חוסר זהירות במצוות אלה? כתשובה הביאו חכמים פתגמים עממיים שונים המביעים את הרעיון שבשעת הסכנה נפרעים מאדם על כל חטאיו. אמר רבא: נפל תורא [השור] — חדד לסכינא [את הסכין] לשחוט אותו. אביי אמר: תפיש תירוס אמתא, בחד מחטרא ליהוי [תרבה חוצפת השפחה, במלקות אחת תלקה]. וכמו כן האשה, כאשר היא כורעת לילד ורבים יסוריה מחמת חטא חוה בעץ הדעת, אז מצרפים להם עוד מה שהיתה צריכה ללקות בשל חטאיה היא. רב חסדא אמר: שבקיה לרויא, דמנפשיה נפיל [עזוב את השיכור, שמעצמו הוא נופל]. וכמו כן שעת הלידה שעת סכנה היא, ודיה שאין הקדוש ברוך הוא עוזרה בשעה זו, כדי שתמות. מר עוקבא אמר: רעיא חגרא ועיזי ריהטן [הרועה חיגר והעיזים רצות], ואינו יכול להשיגן, אבל אבב חוטרא מילי, ואבי דרי חושבנא [ליד הגדר הוא אומר מילים קשות, ובתוך הדיר הוא גומר את החשבון]. וכמו כן האשה כל הזמן שהיא בבריאות שלמה תולים לה חטאיה ואין עורכים עימה חשבון עליהם, ואולם בהגיע עת לידתה שהיא עת סכנה, אז מזכירים לה חטאיה ובאים עימה חשבון אם ראויה היא לנס. רב פפא אמר: אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי [על פתח החנויות, בזמן עשירות, אז רבים הם האחים והאוהבים], שכולם נעשים אז לאדם המצליח בנכסיו כאחים ואוהבים, ואולם אבב בזיוני [על פתח הבזיון] כאשר מגיע זמן של הפסד ועוני, אז אין לא אחי [אחים] ולא מרחמי [אוהבים], שכולם מתנכרים לו.

א ושואלים: וגברי היכא מיבדקי [והגברים היכן הם נבדקים]? כלומר, היכן עומדים הם לדין וחשבון על מעשיהם? אמר ריש לקיש: בשעה שעוברים על הגשר. ותוהים: רק כאשר הם עוברים על הגשר ותו לא [ולא עוד]? אלא אימא [אמור]: כעין גשר, כל מקום שסכנתו מצויה. מעין זה מספרים: רב לא עבר במברא דיתיב ביה [היה עובר נהר במעבורת שישב בה] גוי. שאמר לעצמו: דילמא מיפקיד ליה דינא עליה ומתפיסנא בהדיה [שמא מופקד דין עליו ואתפס איתו] בשעת עונשו. ואילו שמואל לא עבר [היה עובר] אלא במברא דאית [במעבורת שיש] בה גוי, שאמר: שטנא בתרי אומי לא שליט [השטן בשתי אומות אינו שולט], ואת חשבונותיו הוא עושה עם כל עם לחוד.

ואילו ר' ינאי בדיק ועבר [היה בודק, את המעבורת, ועובר]. ומעירים כי ר' ינאי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר : לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא לבסוף אין עושין לו נס. ולא עוד אלא שאף אם עושין לו נס — מנכין לו על ידי כך מזכיותיו. ואמר ר' חנין: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — שאמר יעקב: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך" (בראשית לב, יא), ומפרש: כיון שהרבית חסדים ואמת עלי, קטנו זכויותי. ומעין זה מסופר שר' זירא ביומא דשותא [ביום של רוח דרומית] לא נפיק לביני דיקלא [היה יוצא והולך בין הדקלים], מחשש שמא יפלו עליו.

ב בדומה לזה אמר רב יצחק בריה [בנו] של רב יהודה: לעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה, שכן אם יחלה כבר — אומרים לו: הבא זכות והפטר, ונוח לו לאדם שלא יצטרך להוכיח שזכאי הוא לחיות שמא לא יעלה בידו להוכיח. אמר מר עוקבא: מאי קראה [מהו הכתוב] המרמז על כך? — שנאמר: "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (דברים כב, ח), ומפרשו: ממנו להביא ראיה, כלומר, כאשר נופל מישהו ממצבו הקודם, עליו מוטלת חובת הראיה לזכותו לצאת בשלום. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: פירוש הכתוב "כי יפל הנפל ממנו" הוא — אמנם ממנו ראוי היה אדם זה ליפול מאותו גג עוד מששת ימי בראשית, כלומר, מעצם סדר הדברים בעולם, שהרי עדיין לא נפל, ובכל זאת הכתוב קראו "נופל". אלא שבכל זאת מאשימים בכך את בעל הבית, כי מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב.

תנו רבנן [שנו חכמים]: מי שחלה ונטה למות, אומרים לו: התודה, שכן כל המומתין בידי בית דן מתודין, ואפילו מת בידי שמים טוב שיראה את מיתתו ככפרה על עוונותיו. ואמרו: אדם יוצא לשוק, שיש שם קטטות ומריבות, יהי דומה בעיניו כמי שנמסר לסרדיוט [לחייל]. ואם היה חש בראשו — יהי דומה בעיניו כמי שנתנוהו בקולר (חבל שבו קושרים את האסירים). אם עלה למטה ונפל למשכב — יהי דומה בעיניו כמי שהעלוהו לגרדום (למקום המשפט) לידון, שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים — ניצול, ואם לאו [לאו] — אינו ניצול.

ולגבי דיני שמים, אלו הן פרקליטין של אדם: תשובה ומעשים טובים. ומעירים: ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה ואחד בלבד מלמד עליו זכות — ניצול, וכפי שנאמר: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. ויחננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר" (איוב לג, כג–כד). ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: אפילו היו תשע מאות ותשעים ותשעה חלקים באותו מלאך לחובה וחלק אחד לזכות — ניצול, שנאמר: "מליץ אחד מני אלף", שאף כאשר במליץ היושר יש רק אחד מני אלף של זכות, גם אז "ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר".

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: על שלש עבירות נשים מתות בשעה שהן יולדות. ור' אלעזר גורס ואומר שהנשים מתות כשהן ילדות (צעירות), והן שנימנו במשנה, נדה, חלה והדלקת הנר. ר' אחא אומר שהוא בעון שהן מכבסות צואת בניהם בשבת. ויש אומרים: על שקורין (קוראים) לארון הקודש "ארנא" ["ארון"] סתם.

ובדומה לכך תניא [שנינו בברייתא] שר' ישמעאל בן אלעזר אומר: בעון שני דברים עמי הארצות מתים כשהם צעירים (יעב"ץ): על שקורין לארון הקודש "ארנא" ["ארון"] סתם, ועל שקורין לבית הכנסת "בית עם". תניא [שנינו בברייתא] שר' יוסי אומר: שלשה בדקי מיתה (סדקי, מקומות רופפים) נבראו באשה, ואמרי לה [ויש אומרים]: שלשה דבקי מיתה (דברים המדביקים, המקרבים את המיתה), והם: נדה וחלה והדלקת הנר. ומסבירים כי גירסה חדא [אחת] היא כר' אלעזר שאמר שנשים מתות ילדות והוא "דבקי מיתה". וחדא [ואחת, האחרת] כרבנן [כדברי חכמים], שאמרו שנשים מתות כשהן יולדות, והוא "בדקי מיתה".

ובדומה לכך תניא [שנינו בברייתא] שר' שמעון בן גמליאל אומר: הלכות הקדש, תרומות ומעשרות הן הן גופי תורה, וחמורים הם ביותר