משום חשבונות שמחשב במשך יום השבת מה עליו להכין לסעודה, ונמצא עוסק בשבת בדברי חול.

אמר ליה [לו] אביי: וחשבונות של מצוה מי אסירי [האם אסורים הם] בשבת? והא [והרי] רב חסדא ורב המנונא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חשבונות של מצוה מותר לחשבן בשבת! ועוד אמר ר' אלעזר: פוסקין (קובעים, מבטיחים) צדקה לעניים בשבת! וכן אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות לפקח (להשגיח) על עסקי רבים בשבת. ואמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' יוחנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת, שדואגים בשבת לכל ענין שיכול להיות בו צד של פיקוח נפש.

ואמר רב שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: הולכין לטרטייאות ולקרקייאות (תיאטראות וקרקסאות) לפקח על עסקי רבים בשבת, שמא יוכלו להציל אדם מישראל, וכן שלא תבוא תקלה לישראל מאותם המקומות. ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של מנשיא: משדכין, מדברים ומשוחחים על כך בין המשפחות על התינוקת ליארס ואפילו בשבת, וכן מדברים על התינוק כיצד ללמדו ספר (לקרוא) וללמדו אומנות. ומשמע מכל אלה שמותר לדבר ולחשוב חשבונות של מצוה בשבת, ונישואין, כמו כן, הרי הם מצוה, ואם כן ודאי טעם האיסור לשאת אשה במוצאי שבת אינו בשל האיסור בעריכת חשבונות בשבת!

אלא, יש לדחות ולומר טעם אחר, אמר ר' זירא: גזירה שמא מתוך טרדתו ישחוט בשבת בן עוף לצורך סעודת הלילה. אמר ליה [לו] אביי: אלא מעתה, אם חושש אתה לכך, אם כן יום הכפורים שחל להיות בשני בשבת ידחה. ומה טעם: גזירה שמא ישחוט בשבת בן עוף לסעודה של ערב יום הכיפורים, שגם היא סעודת מצוה! ודוחים: אין הדברים דומים, כי התם דלנפשיה [שם בערב יום כיפור שהוא מכין ארוחה לעצמו] — לא טריד [אינו טרוד] ולא ישכח ששבת היא, אבל הכא [כאן] שהוא מכין סעודה לאחרים — טריד [הוא טרוד]. אי נמי [או גם כן], הבדל אחר: התם, אית ליה רווחא [שם, בערב יום כיפור, יש לו רווח זמן], שהרי יכול הוא לשחוט גם במשך היום, שאינו זקוק לסעודה מיד במוצאי שבת, ואילו הכא לית ליה רווחא [כאן אין לו רווח זמן], שהסעודה היא בלילה, בזמן הנישואין.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכך], להסבר זה, הטעם שבערב שבת לא יבעל הוא נמי [גם כן] מאותו טעם — גזירה שמא ישחוט בן עוף לסעודת הנישואין.

א איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים] שאלה זו: האם בתולה נשאת ברביעי ונבעלת ברביעי עצמו, ולא חיישינן לאיקרורי דעתא [ואין אנו חוששים לקירור דעתו], שכעסו יפוג במשך הלילה, אלא וודאי יבוא להתלונן למחרת, או דלמא [שמא] בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, והטעם הוא משום דחיישינן לאיקרורי דעתא [שאנו חוששים לקירור דעתו].

ומביאים ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ממה דתני [ששנה] בר קפרא: בתולה נשאת ברביעי ונבעלת בחמישי, הואיל ונאמרה בו ביום חמישי ברכה של "פרו ורבו" לדגים. אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי ומדוע — הואיל ונאמרה בו ביום השישי ברכה של פריה ורביה לאדם. ונדייק: טעמא [הטעם] שעושים זאת, הוא דווקא משום ברכה, אבל משום איקרורי דעתא [קירור דעת] — לא חיישינן [אין אנו חוששים].

על דברי בר קפרא מקשים לגופם: אי הכי [אם כך] אלמנה נמי [גם כן] תיבעל בחמישי, הואיל ונאמרה בו ברכה לדגים! ומשיבים: ברכה שנאמרה לאדם עדיפא ליה [עדיפה לו], וכיון שאפשר לדחות את הדבר ליום שנאמרה בו ברכה לבני אדם, מוטב לעשות כן.

ואי נמי [או גם כן], מטעם אחר תיקנו יום זה לאלמנה: משום ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מפני מה אמרו אלמנה נשאת בחמישי ונבעלת בששי? שאם אתה אומר תיבעל בחמישי — למחר משכים הבעל לאומנתו (עבודתו) והולך לו מאשתו, שהרי באלמנה אין נוהגים שבעת ימי משתה שהם כימי חג. ולכן שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, שיהא שמח עמה שלשה ימים: חמישי בשבת, שהוא יום החתונה, וערב שבת, של חובת הבעילה, ושבת.

ושואלים: מאי איכא [מה יש, מה ההבדל למעשה] בין הטעם של "ברכה" לטעם של "שקדו"? שהרי מסקנת הדברים אחת היא. ומסבירים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה] כשהחתן הוא אדם בטל, שאינו הולך למלאכתו. אי נמי [או גם כן] יום טוב שחל להיות בערב שבת, שבין כה וכה איננו יכול ללכת למלאכתו. שמטעם "שקדו" אין הבדל מתי יבעל, שהרי לא ילך למלאכתו, אבל מפני הנימוק של הברכה — צריך גם במקרה זה לבעול בשישי.

ב כיון שהבאנו דברי בר קפרא אלה, מביאים עוד מה שדרש בר קפרא: גדולים מעשה צדיקים וחשובים יותר ממעשה שמים וארץ, שאילו במעשה שמים וארץ כתיב [נאמר]: "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים" (ישעיה מח, יג), משמע שהם נעשים ביד אחת, ואילו במעשה ידיהם של צדיקים, בבנין בית המקדש, שהקדוש ברוך הוא משתתף בו, כתיב [נאמר]: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אדני כוננו ידיך" (שמות טו, יז), ומלשון הכתוב משמע שדבר זה מתייחס לשתי ידיים, ולא ליד אחת.

השיב (הקשה) בבלי אחד, ור' חייא שמו: הלוא נאמר "ויבשת ידיו יצרו" (תהלים צה, ה), הרי שאף בבריאת העולם נאמרו שתי ידיים! ומשיבים: "ידו" כתיב [כתוב] שהכתיב הוא חסר, ומרמז ללשון יחיד. ומקשים: והכתיב [והרי כתוב] "יצרו" לשון רבים! אמר רב נחמן בר יצחק: הכוונה היא שיצרו אצבעותיו, וכדכתיב [כפי שנאמר]: "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך ירח וכוכבים אשר כוננתה" (תהלים ח, ד).

מיתיבי [מקשים] עוד: נאמר "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהלים יט, ב), הרי שאף הרקיע הוא מעשה שתי ידיו! ומשיבים: הכי קאמר [כך אמר, כוונת הכתוב]: מעשה ידיהם של צדיקים שהם עושים רצונו של ה' מי מגיד — הרקיע, ומאי ניהו [ומהו זה] שהרקיע מגיד מעשה צדיקים — מטר היורד מן הרקיע על ידי תפילתם של צדיקים.

ועוד דרש בר קפרא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויתד תהיה לך על אזנך... וכסית את צאתך" (דברים כג, יד) — אל תקרי [תקרא] "על אזנך" אלא "על אוזנך", וכוונתו: שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון ומזוהם כצואה,