א משנה תיקנו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי בשבוע ואלמנה ליום החמישי. ומפני מה תיקנו שבתולה תנשא ביום רביעי? מפני שפעמים בשבת (בשבוע) בתי דינין יושבין בעיירות: ביום השני וביום החמישי, וכיון שכך, אם היה לו לבעל, שנשא אותה ביום הרביעי, טענת בתולים, שמצא בביאתו שלא היתה בתולה, היה משכים מיד למחרת לבית־דין, ומעלה תביעתו בפניו.

ב גמרא אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו חכמים שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי? לפי ששנינו במשנה אחרת: הגיע הזמן שקבע הבעל לחתונה ובשל עיכוב הבעל לא נישאו, ונדחו הנישואין לתאריך מאוחר יותר — אותן הנשים שנקבע להן זמן — אוכלות משלו, מרכוש הארוס, ואף שהן ממשפחת ישראלים, מכל מקום אוכלות בתרומה אם הארוס כהן.

יכול הייתי לומר שאם הגיע זמן זה באחד בשבת ולא נישאה יהא הארוס מעלה לה מזונות מיד? לכך שנינו: בתולה נשאת ליום הרביעי. שעד יום רביעי בשבוע אין אנחנו חושבים שהגיע הזמן, גם אם התאריך שקבע היה קצת קודם לכן.

דברים אלה אמר רב יוסף כפי ששמעם מרבו. ועל כך תמה: מריה [רבונו] של אברהם! תלי תניא בדלא תניא [תולה שמואל כאן את מה ששנוי בשאינו שנוי], כלומר, הוא מסביר דבר שנוי ומפורש על פי דבר שלא שנינו כלל?! על דברי רב יוסף תוהים: הי תניא והי לא תניא [איזו שנויה ואיזו אינה שנויה]? הלא הא תניא והא תניא [זו שנויה וזו שנויה], שהרי גם משנתנו וגם המשנה האחרת שנויות הן! אלא יש לפרש את תמיהתו כך: תלי תניא דמפרש טעמא [תולה שמואל הלכה שנויה שמפורש טעמה במשנתנו] בדתניא דלא מפרש טעמא [במה ששנויה ושאין מפורש טעמה], שהרי לא הוסיף ביאור למשנתנו מן המשנה האחרת שהביא.

אלא, יש לחזור מנוסח זה של רב יוסף, ואי איתמר, הכי איתמר [ואם נאמר, כך נאמר], אמר רב יהודה אמר שמואל: נאמר במשנה הטעם מפני מה אמרו בתולה נשאת ליום הרביעי — שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין מיד למחרת ביום החמישי, שבו בית הדין יושב. ויש לשאול על טעם זה: ותנשא הבתולה באחד בשבת, שגם אז אם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין ביום שני בשבוע, שאף הוא יום מושב בית־דין. ומסבירים: שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ולכן קבעו ברביעי דווקא, כדי שיהא הבעל טורח בסעודה של נישואין שלשה ימים: אחד בשבת, ושני בשבת, ושלישי בשבת, וברביעי כונסה (נושאה).

ועכשיו ששנינו (כלומר, שלמדנו מן המשנה) כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל, ומשום כך תיקנו שתינשאנה ביום רביעי, על כן, אותה הלכה ששנינו שאם הגיע זמן הנישואין ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה, הרי אם הגיע זמן זה באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס מיד בשל היותו "טורח בסעודה", שבשל כך תיקנו חכמים שיכנוס רק ברביעי — אינו מעלה לה מזונות. שאין זה נקרא שהגיע כבר הזמן.

ומסיק מכאן רב יוסף: לפיכך, על פי אותה סברה, אם חלה הוא (הבעל) או שחלתה היא (הארוסה) או שפירסה נדה כשהגיע הזמן שקבעו ואינו יכול לכנוס אותה אז, ומן הצורך לדחות את החופה לזמן אחר — אינו מעלה לה מזונות. שהרי למדנו שכאשר דחיית הנישואין אינה נעשית ברצונו — אין הוא מחוייב להעלות לה מזונות למרות שעבר הזמן שקבע לנישואין.

סוגיה זו נמסרה גם בצורה שונה: ואיכא דבעי לה מיבעיא [ויש ששאל אותה בצורת שאלה]: חלה הוא, הבעל, מהו דינו לענין חיוב במזונות ארוסתו? וצדדי השאלה: התם טעמא מאי [שם, כשהגיע הזמן ביום ראשון בשבת, מה הטעם] שפטור ממזונות — משום דאניס [שהוא אנוס] ואינו יכול לכונסה בזמן שקבע, והכא נמי הא אניס [וכאן גם כן הרי הוא אנוס], ויהא פטור, או דלמא [שמא] יש לחלק: התם, אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן [שם, אנוס הוא בשל התקנה שתיקנו לו חכמים] שישא ברביעי דווקא, והם גם שקבעו שלא יהא עליו חיוב מזונות עד אז, ואולם הכא [כאן], לא, שאף שאנוס הוא — מכל מקום לא נפטר מלמלא את התחייבותו.

על סמך כך ממשיכים ושואלים: ואם תמצי [תמצא] לומר ותסכים שאם חלה הוא — מעלה לה מזונות, שאין אונסו פוטרו מחיוב מזונות, אם חלתה היא מהו הדין? האם מצי אמר [יכול לומר] לה: אנא הא קאימנא [אני הרי עומד] ומוכן לנישואין, ואם את אינך מוכנה — אין זו אשמתי, או דלמא מציא אמרה ליה [שמא יכולה היא לומר לו]: "נסתחפה שדהו", כלומר, שמחלתה היא אונס, ולכן מצבו של הבעל כמצבו של אדם שהמים סחפו את שדהו, ויש לו הפסד, שאינו יכול לתלות אשמה בשום איש, ויהא חייב במזונותיה, שכן מזלו הוא שגרם לו להפסד זה.

ועוד, אם תמצי [תמצא] לומר שאמרה ליה [שיכולה היא לומר לו] על מחלתה "נסתחפה שדהו" ואנו מקבלים את טענתה זו, אם פירסה נדה ונדחו הנישואין בשל כך, מהו הדין? האם יש לראות בכך אונס כמחלה, או לומר שדבר זה צפוי מראש?

ומחלקים: אם פירסה נידה בשעת ווסתה, כלומר, בזמן הרגיל לנידתה — לא תיבעי [תישאל] לך, שאין ספק בדבר