א גמרא מדקתני סיפא [ממה ששנה בסוף המשנה] שהמכבה את הנר בשבת חייב, הרי שמע מינה [למד ממנה] שמשנה זו לשיטת ר' יהודה היא, שלדעתו מי שעשה מלאכה בשבת, אף אם אינו צריך לגופה חייב עליה חטאת. שהרי בכיבוי הנר אינו צריך לדבר הנוצר מן הכיבוי כי אם למניעת האור. ואם כן, רישא במאי עסיקנא [בראש, המשנה, במה אנו עוסקים]? אי [אם] מדובר במכבה את הנר בגלל חולה שיש בו סכנה — הרי הלשון "פטור" אינה מדוייקת, אלא לשון "מותר" מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שמפני הסכנה מותר חילול שבת אף לכתחילה. ואי [ואם] מדובר בחולה שאין בו סכנה מדוע פטור המכבה? "חייב חטאת " מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר!

ומשיבים: לעולם המדובר בחולה שיש בו סכנה, ובדין הוא דליתני [שישנה] לשון "מותר", ואיידי דבעי למתני סיפא [ואולם מתוך שהיה צריך לשנות בסוף] "חייב", תנא נמי רישא [שנה גם כן בראש] "פטור" כדי להעמיד את המשנה בסגנון אחד, ואולם להלכה לא רק פטור אם עשה כן, אלא גם מותר לכתחילה. ושואלים: והתני [והרי שנה] ר' אושעיא: אם רוצה לכבות את הנר בשבת בשביל החולה שיישן — לא יכבה, ואולם אם כבה — בדיעבד פטור, אבל מלכתחילה אסור לעשות כן! ומשיבים: אין הדבר דומה, שברייתא ההיא מדברת בחולה שאין בו סכנה ולשיטת ר' שמעון היא, שאמר שמלאכה שאינו צריך לגופה פטור עליה, ומשנתנו מדברת בחולה שיש בו סכנה.

ב מסופר: שאול שאילה [שאלו שאלה] זו לעילא [לפני] ר' תנחום שמן העיירה נוי: מהו הדין לענין לכבות בוצינא דנורא מקמי באישא בשבתא [נר בוער מלפני החולה בשבת]? ומסופר כי מסביב לשאלה זו דרש ר' תנחום דרשה שלמה באגדה ובהלכה. ופתח ואמר: אנת [אתה] שלמה המלך אן [היכן] חכמתך, אן סוכלנותך [היכן תבונתך]? לא דייך שדבריך סותרין את דברי דוד אביך, אלא שדבריך סותרין אף זה את זה. כי דוד אביך אמר: "לא המתים יהללו יה ולא כל יורדי דומה" (תהלים קטו, יז), ואת [ואתה] אמרת "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה" (קהלת ד, ב). וחזרת ואמרת "כי לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד), הרי שיש כאן דעות שונות בהערכת החיים והמוות!

ותירץ את הסתירות הללו כך: לא קשיא [אין הדבר קשה], כי הא דקאמר [זה שאמר] דוד "לא המתים יהללו יה" הכי קאמר [כך אמר, כך היתה כוונתו]: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות קודם שימות, שכיון שכבר מת, כלומר, אחר מותו הריהו בטל מן התורה ומן המצות ואין להקדוש ברוך הוא שבח (הנאה) בו עוד. והיינו [וזהו] שאמר ר' יוחנן, מאי דכתיב [מה משמעות זה שנאמר] "במתים חפשי כמו חללים שוכבי קבר אשר לא זכרתם עוד" (תהלים פח, ו) — כיון שמת אדם הריהו נעשה חפשי מן התורה ומן המצות.

ומה שאמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו" — לא בכל המתים אמר כך, אלא בשבח מתים מסויימים. שכשחטאו ישראל במדבר עמד משה לפני הקדוש ברוך הוא ואמר כמה תפלות ותחנונים לפניו ולא נענה, וכשאמר "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך" (שמות לב, יג) — מיד נענה. ואם כן לא יפה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו "? ובודאי יפה זכות האבות המתים מן הצדיקים החיים. או דבר אחר: מנהגו של עולם שכאשר שר (מלך) בשר ודם גוזר גזרה על הציבור — ספק הם מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה. ואם תמצי לומר [ואף אם תרצה לומר] שמקיימין אותה — הרי רק בחייו מקיימין אותה ואילו במותו אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות וקיימות הן לעולם ולעולמי עולמים. וכי לא יפה אם כן מה שאמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו "?!

ג דבר אחר ניתן לפרש את דברי הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו "כמו שאמר רב יהודה שאמר בשם רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] בהסברת הכתוב "עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו" (תהלים פו, יז) — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון בענין בת שבע. אמר לו: מחול לך. אמר לו דוד: עשה עמי אות בחיי שידעו הכל שמחלת לי. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בחייך איני מודיע שנמחל לך, ואולם בחיי שלמה בנך אני מודיע.

וכשבנה שלמה את בית המקדש וביקש להכניס את הארון לבית קדשי הקדשים דבקו השערים זה בזה ולא ניתן היה לפתחם. אמר שלמה עשרים וארבעה רננות, שאמר בתפילתו עשרים וארבע לשונות של תפילה, רינה וכו' (מלכים א, ח), ולא נענה. פתח ואמר: "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד" (תהלים כד, ז). מיד רהטו בתריה למיבלעיה [רצו אחריו לבולעו] שחשבו שבמלים "מלך הכבוד" הוא מתכוון לעצמו, ואמרו לו: מי הוא זה מלך הכבוד" (תהלים כד , ח). אמר להו [להם]: "ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה" (תהלים כד, ח). וחזר ואמר: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה" (תהלים ט, י), ולא נענה. כיון שאמר "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" (דברי הימים ב' ו, מב), מיד נענה וירדה האש מן השמים. (דברי הימים ב' ז, א). באותה שעה נהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה (תחתיתה המפוחמת של קדירה). וידעו ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. ואם כן וכי לא יפה אמר שלמה "ושבח אני את המתים שכבר מתו", כלומר, את דוד, יותר "מן החיים" שלא נענה להם הקדוש ברוך הוא.

והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו" (מלכים א' ח, סו). ומפרש: "וילכו לאהליהם" — לפי הביטוי הרגיל של "ביתו זו אשתו" מפורש שמצאו נשותיהן כשהן בטהרה מטומאת נדה בבואם. "שמחים" — שנהנו מזיו השכינה בחנוכת המקדש. "וטובי לב" — שנתעברו נשותיהן של כל אחד ואחד וילדה זכר. "על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו", "לדוד עבדו" — שראו הכל באותה הזדמנות שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון. "ולישראל עמו" — דאחיל להו [שמחל להם] על העון של יום הכפורים שבאותה שנה לא צמו (עיין מלכים א' ח, סה).

ד וממשיכים: ודקאמר [ומה שאמר] שלמה כי "לכלב חי הוא טוב מן האריה המת" (קהלת ט, ד) — יש להבינו על פי מה שסיפר רב יהודה שאמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] שאמר דוד "הודיעני ה' קצי ומדת ימי מה היא, אדעה מה חדל אני" (תהלים לט, ה) — כך פירושו: אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה' קצי, מתי, בעוד כמה זמן, אמות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. וביקש עוד: "ומדת ימי מה היא", כלומר, באיזה יום בשנה ימות. אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין לבשר ודם מדת ימיו של אדם. ושוב ביקש: "ואדעה מה חדל אני", באיזה יום בשבוע אמות? אמר לו: בשבת תמות. בקש דוד מה': אמות באחד בשבת שלא יגע כבוד השבת בצער המוות. אמר לו: ביום זה כבר הגיע זמן מלכות שלמה בנך, ואין מלכות נוגעת בחברתה ונוטלת מן הקצוב לה אפילו כמלא נימא (שערה). אמר לו: אוותר על יום אחד מחיי ואמות בערב שבת. אמר לו הקדוש ברוך הוא: "כי טוב יום בחצריך מאלף" (תהלים פד, יא) — טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה יותר מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (עיין מלכים א' ג, ד).