משכן. שכן כתיב הכא [נאמר כאן], בדיני טומאה "זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, יד), וכתיב התם [ונאמר שם] "ויפרוש את האהל על המשכן וישם את מכסה האהל עליו מלמעלה" (שמות מ, יט), מה להלן במשכן היה האהל של פשתן, והוא הקרוי "אהל" — אף כאן בדיני טומאת מת רק אהל של פשתן קרוי "אהל". ושואלים: אי [אם כן] אמור גם כי מה להלן חוטי הפשתן שבמשכן היו דווקא חוטים שזורין וחוטן היה כפול ששה, אף כאן בכל דין אהל המת יהיה צורך שיהיו שזורין, וחוטן צריך להיות כפול ששה? — תלמוד לומר: במלה "אהל" "אהל" החוזרת פעמים אחדות ריבה הכתוב שאף אהל פשתן שאינו דומה בכל למשכן — אף הוא נקרא אהל. ושואלים: אי [אם] בחזרה של המלה "אהל" "אהל" כמה פעמים ריבה הכתוב, אם כן אפילו כל מילי נמי [דבר גם כן] ייחשב בין הדברים המקבלים טומאת אוהל! ומשיבים: אין להרחיב עד כדי כך את הריבוי, שאם כן הגזירה השוה "אהל" "אהל" ללמד מהמשכן לאהל המת מאי אהני ליה [מה הועילה לו] אם הכל בכלל?! אלא ודאי שאין להרחיב, ועל ידי הגזירה השווה והריבוי נלמד שדין זה דווקא בפשתן.

ועוד שואלים: ואימא [ושמא אמור]: מה להלן במשכן בבסיס האהל היו קרשים, אף כאן בדיני טומאה ייחשבו אף קרשים כאהל! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב] "ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים" (שמות כו, טו), ומלשון הכתוב למדנו שהמשכן (היריעות בלבד) הוא הקרוי משכן, ואין הקרשים עצמם קרויין משכן, אלא אך מכשירים למשכן. ודוחים: אלא מעתה אם נדקדק בלשון הכתוב, הרי נאמר שם "ועשית מכסה לאהל עורות אילים מאדמים ומכסה עורות תחשים מלמעלה" (במדבר כו, יד), והאם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שמכסה לא איקרי [אינו נקרא] "אהל"? ואם אתה אומר כן, אלא הא דבעי [שאלה זו ששאל] ר' אלעזר: עור בהמה טמאה ששימש ככיסוי על המת מהו שיטמא הוא עצמו באהל המת? ואם תאמר שמכסה האהל אינו נחשב אהל, השתא [עכשיו] לפי זה עור בהמה טהורה אשר כיסה את המשכן לא [אינו] מטמא, אם כן עור בהמה טמאה המשמש ככיסוי מיבעיא [צריך לומר] שאינו מטמא? ומשיבים: אין להשוות את הדברים כי שאני התם דהדר אהדריה קרא [שונה שם שחזר והחזירו הכתוב] לצרף את האהל והמכסה יחד, דכתיב [שנאמר]: "ונשאו את יריעת המשכן ואת אהל מועד מכסהו ומכסה התחש אשר עליו מלמעלה" (במדבר ד, כה), ופסוק זה מקיש (משווה) כיסוי עליון לתחתון — מה הכיסוי התחתון קרוי "אהל", אף הכיסוי העליון קרוי "אהל".

א קודם הוזכרה שאלת ר' אלעזר, ועתה דנים בנושא זה גופא [לגופו]. שר' אלעזר שאל: עור בהמה טמאה מהו שיטמא הוא עצמו בטומאת אהלין? ומבררים: מאי קמיבעיא ליה [מה, בעצם, נשאל לו]? מה היא הבעיה היסודית שעליה מתבססת שאלה זו? אמר רב אדא בר אהבה: תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה [נשאל לו, הסתפק בו] ר' אלעזר האם טמא היה או טהור היה? אמר רב יוסף: מאי תיבעי ליה [מה נשאל לו] והלא בפירוש תנינא [שנינו]: לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, וודאי אם כן שתחש היה מין טהור!

על כך מתיב [מקשה] ר' אבא, והרי שנינו שר' יהודה אומר: שני מכסאות היו למשכן, אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים. ואילו ר' נחמיה אומר: מכסה אחד בלבד היה למשכן, וחציו עורות אילים, וחציו עורות תחשים. והיה דומה כמין החיה הנקראת תלא אילן. ושואלים: והא [והרי] תלא אילן יצור טמא הוא! ומתקנים: הכי קאמר [כך אמר, כך היתה כוונתו]: כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה, ואולם לא תלא אילן ממש, שאילו התם [שם] תלא אילן הוא טמא, והכא [וכאן] כיסוי האהל היה טהור, מחיות טהורות. אמר רב יוסף: אי הכי היינו דמתרגמינן [אם כך, זהו הטעם שאנו מתרגמים] "תחש" "ססגונא", שהכוונה היא ששש (שמח) בגוונין הרבה.

ב רבא אמר כי ההוכחה שעור בהמה טמאה שהוא מטמא באהל המת באה מהכא [מכאן], דתניא [שכן שנינו בברייתא], בדיני טומאת הנגעים נאמר כי הנגע יכול להיות "או בשתי או בערב לפשתים ולצמר או בעור או בכל מלאכת עור" (ויקרא יג, מח). ולמעשה היה יכול להיות כתוב לשון "או עור", ונאמר "או בעור", ואמרו חכמים: במילים "או בעור" ריבה הכתוב עור בהמה טמאה שאף הוא מיטמא. ואילו עור שלקה ביד כהן, שלפני שהראהו בעליו לכהן לא היה בו נגע, אבל נעשה בו נגע בידיו של הכהן, או שקצץ מכל אחד מן המינים הללו ועשה מטלית אחת מהן, מנין שהוא מקבל טומאה? — תלמוד לומר מן הריבוי הרחב יותר: "או בכל מלאכת עור ". ומעירים: ואיכא למיפרך [ויש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה, ומתוך כך גם לא נוכל ללמוד טומאת מת מדיני נגעים, כי מה להשוואה מנגעים שהחמיר בהם הכתוב שכן גם שתי וערב שלא נארגו טמא בהן הנגע.

אלא יש לומר כי גמר [למד] מדיני טומאת שרצים, שנאמר בהם: "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ או בגד או עור או שק כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם" (ויקרא יא, לב). דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מן האמור סתם "עור "אין לי ללמוד שיהיה מיטמא במגע שרץ אלא עור בהמה טהורה, ואולם עור בהמה טמאה מנין שאף הוא מיטמא? תלמוד לומר מן הריבוי "או עור ". ומתוך שבטומאת שרצים דין עור הטהור והטמא זהה נלמד מזה אף לדיני אהל המת. ושוב אומרים: ואיכא למיפרך [ויש מקום לפרוך, לשבור] את ההשוואה ולומר כי מה לשרצים דינם כן, שכן הם מטמאין אפילו בשיעור קטן כעדשה, מה שאין כן המת ששיעור טומאתו גדול יותר בכזית. על כן אומרים: אם כן, נגעים יוכיחו שטומאתם ביותר מכעדשה ואף על פי כן עור בהמה טמאה טמא בהם. וחזר הדין, כלומר, הדין (ההוכחה) פונה, סובב, ממוכיח אחד אל השני, והסיכום — שאמנם לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, שאין דבר אחד נראה ונידון כדבר אחר לפי שיש בכל אחד מהם חומרות מיוחדות, ואולם הצד השוה שבהן — שעור בכלל טמא בהן, ועשה הכתוב דין עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה להיטמא. אף אני אביא את ההלכה הנוספת של אהל המת שעור טמא בו, ונעשה אף בו עור בהמה טמאה כעור בהמה טהורה.

אמר ליה [לו] רבא מברניש לרב אשי: עדיין איכא למיפרך [יש לפרוך, לשבור] דברים אלו ולומר: מה להצד השוה שבהן (בנגעים ובשרצים) שכן טמאין הם שניהם בפחות מכזית, תאמר במת שאינו מטמא אלא בכזית לפחות.

על כן נמצא שלמרות ההבדלים חמורות שתי הלכות אלה מדיני טומאת המת ואין ללמוד מהן. אלא אמר רבא מברניש, יש ללמוד זאת כך: