והרי איסור טומאה של כהנים שהוא לאו שאין שוה בכל, שהרי רק לכהנים אסור להיטמא למת, וטעמא [והטעם] שאנחנו יודעים שאיסור זה ישנו רק בכהנים זכרים, משום דכתב רחמנא [שכתבה התורה] "בני אהרן" ("אמור אל הכהנים בני אהרן... לנפש לא יטמא..." ויקרא כא, א), ללמוד מכאן: ולא בנות אהרן, הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולא כן, הייתי אומר] שגם נשים חייבות בו, מאי טעמא [מה הטעם] בדבר? לאו [האם לא] משום שיטת רב יהודה אמר רב, שאיש ואשה שוים לכל עונשים ואיסורים שבתורה ואפילו בלאו שאינו שווה בכל, כמו הלאו של טומאה?

ודוחים: לא, דגמרינן [שאנו לומדים] את הסברה הזו מ"לא יקחו", שההנחה הראשונה שמא בנות אהרון חייבות להיזהר מטומאה אינה נלמדת מן ההכללה של רב יהודה אמר רב, אלא דווקא ממה שנאמר "לא יקחו" — שלמדים שגם בלאו של איסור כהונה מוזהרות הנשים, ולכן היינו יכולים לחשוב שמא הדבר קיים לא רק בדיני אישות של כהנים אלא לכל דיניהם ובכלל זה איסור טומאה.

איכא דאמרי [יש שאומרים]: פסוק זה של קיחה ("לא יקחו") האמור אצל כהנים אצטריכא ליה [היה נצרך לו] לאומרו במפורש, שכן סלקא דעתך אמינא [היה עולה על דעתך לומר]: ליגמר [נלמד] דין זה מטומאה, שכשם שבטומאה רק בני אהרון הזכרים מצווים — כך בדיני נישואין, חלים האיסורים רק על גברים ולא על נשים, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] הכתוב "לא יקחו" שאינו כן.

ומסופר: רב פפא ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע איקלעו [הזדמנו] לעיר הינצבו, לאתריה [למקומו] של רב אידי בר אבין, בעו מינייהו [שאלו מהם] האם הוזהרו נשים כשרות מלהנשא לפסולין, או לא?

אמר להו [להם] רב פפא בתשובה: תניתוה [כבר שניתם אותה] במשנה: עשרה יוחסין עלו מבבל: כהנים לוים וישראלים, חללים, גרים, וחרורים (עבדים משוחררים), וממזרים, נתינים (גבעונים), שתוקי (שידועה זהות אמו ולא זהות אביו), ואסופי (שנאסף מן השוק ואין ידועה לא זהות אביו ולא זהות אמו). כהנים, לוים וישראלים — מותרין לבא זה בזה. לוים, ישראלים, חללים, גרים, חרורים — מותרין לבא זה בזה. גירי, חרורי, וממזרי, נתיני, שתוקי, ואסופי — מותרים לבא זה בזה. ואילו כהנות שמותרות לחלל — לא קתני [שנה], משמע שלכהנות אסור להינשא לחללים.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: מכאן אין ראיה, כי כל היכא [מקום] דהני נסבי מהני והני נסבי מהני [שאלה נושאים מאלה ואלה נושאים מאלה] — קתני [שנה], שבכל מקום שנאמר שמותרים לבוא זה בזה פירושו שההיתר הוא משני הצדדים, ואילו כהן, כיון שאילו בעי למינסב [היה רוצה לשאת] חללה הלא אסירא ליה [אסורה לו], ולכן לא קתני [שנה], ואין להוכיח מכאן שאסור לכהנות להינשא לחללים. ומסופר: אתו לקמיה [באו לפני] רב אידי בר אבין וסיפרו לו על השאלה ועל הספק שהיה להם. אמר להו [להם]: דרדקי [ילדים], הכי [כך] אמר רב יהודה אמר רב: לא הוזהרו כשרות לינשא לפסולים.

א שנינו במשנה כי שניות מדברי סופרים פעמים שהן אסורות לבעל ופעמים ליבם וכו'. בעו מיניה [שאלו אותו] בני העיר בירי מרב ששת: אשה שהיא שניה לבעל ולא שניה ליבם, האם יש לה כתובה מיבם או לא? ואלה צדדי השאלה: כיון שאמר מר [החכם] שיבמה כתובתה על נכסי בעלה הראשון, וזו כיון שהיא שניה לבעל הלא אין לה כתובה מבעלה, ואם כן לית לה [אין לה] גם מן היבם,

או דלמא [שמא] כיון שכלל אמרו ביבמה שאילו לית [אין] לה אפשרות לגבות כתובתה מראשון, וכגון שלא השאיר נכסים, תקינו לה רבנן [תיקנו לה חכמים] כתובה משני, אם כן, גם זו אית [יש] לה כתובה מנכסי היבם?

אמר להו [להם] רב ששת: תניתוה [כבר שניתם אותה] בברייתא: יבמה כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ואם היתה שניה לבעל — אפילו מיבם אין לה, והרי זה איפוא פתרון מפורש לשאלה.

כיון שנזכרה ברייתא זו, שואלים: מכלל דברי הברייתא יוצא דאיכא דאית [שיש אשה שיש] לה כתובה מיבם, כיצד? ומשיבים: חסורי מיחסרא, והכי קתני [חסרה ברייתא זו, וכך יש לשנותה]: כתובתה של יבמה על נכסי בעלה הראשון, ואי לית [ואם אין] לה מראשון, שלא השאיר נכסים — תקינו [תיקנו] לה משני. ואם היתה שניה לבעל — אפילו מיבם אין לה.

בעא מיניה [שאל אותו] ר' אלעזר מר' יוחנן: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכיוצא בהן, יש להן מזונות מבעליהן או אין להן מזונות? ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק הדבר] אילימא דיתבה תותיה [אם תאמר שהיא יושבת תחתיו], שהם חיים עדיין יחד, הלא ב"עמוד והוצא" קאי [עומד הוא] שחייב לגרשה, וכי מזונות אית [יש] לה? לא צריכא [נצרכה] אלא במקרה שהלך הוא למדינת הים מיד, ואיננו כאן שיגרש אותה, והיא לותה בינתיים ואכלה. והשאלה היא זו: מאי [מה] יהיה הדין?

האם נאמר כי מזוני [מזונות] תנאי כתובה נינהו [הם] שהם תנאי בנישואין הנובע וצמוד לכתובה, מדאית [מכיון שיש] לה כתובה אית [יש] לה גם מזוני [מזונות], ולכן היא מקבלת גם מזונות ויצטרך לשלם מה שלוותה, או דלמא [שמא] יש להבדיל: כתובה דלמשקל ומיפק [שהיא עשויה לקחת ולצאת ממנו] — אית [יש] לה, שבזה לא רצו חכמים לקונסה, ואולם מזוני [מזונות] שיש לחשוש דלמא תיעכב גביה [שמא תתעכב אצלו], שלא תהיה לה סיבה למהר להתגרש ולכן לית [אין] לה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לית [אין] לה מזונות.

ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: יש לה מזונות! ומשיבים: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא שיש לה מזונות — הרי זה במזונות שמגיעים לה לאחר מיתה, שהאיסור של היותה עמו כבר אינו קיים, ומכל מקום עדיין עומדת התחייבותו לפרנסה. עד כאן נוסח אחד של הדברים.

אית [יש] מי שאמר שכך אמר ליה [לו] ר' יוחנן: תניא [שנויה ברייתא] שיש לה מזונות. והקשה לו: הא [הרי] ב"עמוד והוצא" קאי [הוא עומד], ומדוע יתן לה מזונות? וחזר ושאל: ואלא התניא [הרי שנינו בברייתא] שיש לה? ענה לו: כי תניא [כאשר שנויה הברייתא] ההיא, הרי הוא לאחר מיתה, ולא בחייו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט — יש לה כתובה, וכן מחזיר לה את פירות נכסיה, וכן יש לה מזונות, וכן בלאות (של בגדים ונכסים שהכניסה בנדונייתה), והיא פסולה בביאה זו משום חללה, וולדה פסול כחלל, וכופין אותו להוציא. שניות שגזרו מדברי סופרים — אין לה לא כתובה, לא פירות, לא מזונות, ולא בלאות, והיא כשירה לכהונה, וולדה כשר, וכופין אותו להוציא.

אמר ר' שמעון בן אלעזר: מפני מה אמרו אלמנה לכהן גדול יש לה כתובה — מפני שהוא פסול על ידי נישואין לה, שכהן שנשא אשה האסורה לו פסול לעבודה עד שיגרשה ויקבל עליו שלא להחזירה, והיא פסולה שמתחללת בביאתו, וכל מקום שהוא פסול והיא פסולה