לימא מר [יאמר אדוני] נימוק אחר: מפני שהוא, הצרי עף, כלומר, שהוא עשוי להתאדות במהירות רבה ולגרום לדליקה. ומשיבים: חדא [סיבה אחת] ועוד אחת קאמר [אמר]: חדא [אחת] — מפני שהוא עף, ויש בכך סכנה. ועוד — גזירה שמא יסתפק ממנו.

ומסופר: ההיא חמתא דהות סניאה לה [חמות אחת שהיתה שונאת אותה] את כלתה, אמרה לה: זיל איקשיט במשחא דאפרסמא [לכי התקשטי בשמן אפרסמון]. אזלא איקשיט [הלכה והתקשטה]. כי אתת [כאשר באה] אמרה לה חמותה: זיל איתלי שרגא [לכי הדליקי נר]. אזלא אתלא שרגא [הלכה והדליקה נר]. אינפח [אחזה] בה נורא ואכלתה [האש ושרפתה].

וכיון שהוזכר אפרסמון, מביאים את הנאמר בכתוב: "ומדלת הארץ השאיר נבוזראדן רב טבחים לכרמים וליגבים" (ירמיה נב, טז). ומבארים את דברי הכתוב: על מה שנאמר "כורמים" תני [שנה] רב יוסף שבני דלת הארץ אלו היו מלקטי האפרסמון בשטח מעין גדי ועד רמתא. וה"יוגבים" — אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה. שמלאכות אלה של ליקוט בלבד, מלאכות עניות הן, שרק מעטים יכלו להתפרנס מהן ובדוחק.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מדליקין בטבל (תבואה שלא הופרשה ממנה תרומה כלל) טמא בחול, לפי שהוא אסור בהנאה. ואין צריך לומר שאין מדליקים בו בשבת. כיוצא בו, אין מדליקין בנפט לבן בחול, ואין צריך לומר שאין מדליקים בו בשבת. בשלמא [נניח] לגבי נפט לבן מובן הדבר שהוא אסור — מפני שהוא עף ויש בכך חשש סכנה, אבל טבל טמא מאי טעמא [מה טעם] אסרו חכמים להשתמש בו?

ומשיבים: מקור הדבר הוא במה שאמר קרא [הכתוב]: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי" (במדבר יח, ח), ולמדו מכאן שבשתי תרומות הכתוב מדבר: אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה. ולומדים מכאן: מה תרומה טהורה אין לך (לכהן) בה היתר ליהנות ממנה אלא משעת הרמה ואילך, אף תרומה טמאה אין לך היתר להשתמש בה אלא משעת הרמה ואילך. והטבל, מאחר שיש בתוכו חלק של תרומה (שעדיין לא הופרש) אסור אף הכהן להשתמש בו.

ב עתה באים לדון גופא [לגופה] של אותה תוספתא שהובאה מקודם בענין הדלקת נר שבת בצרי במלואה. ר' שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי בשבת. וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: הצרי, אשר שימש אחד מן הסממנים שהיו מרכיבים את הקטורת, אינו אלא שרף היוצא מעצי הקטף ולא עץ הקטף עצמו. ר' ישמעאל אומר: כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, אלא בשאר דברים שאינם עץ. ואילו ר' ישמעאל בן ברוקא אומר: אין מדליקין אלא ביוצא מן הפרי. ר' טרפון אומר: אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

ומסופר שעמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר כנגד דברים אלה: ומה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין, ומה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים, ומה יעשו אנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות, ומה יעשו אנשי קפוטקיא שאין להם לא כך ולא כך אלא נפט? אלא אין לך אלא מה שאמרו חכמים שאין מדליקין בו ואין להוסיף חומרות יתירות.

ומדליקין בשמן דגים ובעטרן. ר' שמעון שזורי אומר: מדליקין בשמן פקועות ובנפט. סומכוס אומר: כל היוצא מן הבשר (מבעל חיים) אין מדליקין בו, אלא בשמן דגים בלבד. ושואלים: והלא שיטת סומכוס היינו [זוהי] בדיוק שיטת התנא קמא [הראשון], שגם הוא מתיר להדליק בשמן דגים? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם, הבדל למעשה] ביחס למה שרב ברונא אמר בשם רב שחלב מותך שהוסיפו לו שמן, מותר להדליק בו, שבכך דעותיהם חלוקות, ואולם לא מסיימי [אין הם מוגדרים] שאיננו יודעים מי מהם האוסר ומי מהם המתיר בנושא זה.

ג תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש, שאף אם יש בשטחו שלוש על שלוש אצבעות אינו נחשב גדול למדי כדי לקבל טומאה. ומשום כך מסככין בו את הסוכה, שיש להקפיד שלא יהא הסכך מדבר המקבל טומאה. כל זה חוץ מפשתן, שיש בו דינים מיוחדים. אמר אביי: