משמדות פוסלת, כלומר: שהממיר דתו הוא הקרוי "בן נכר" ופסול מלאכול בפסח, ואין משמדות פוסלת במעשר.

ושואלים: אם כן "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח), שבא להדגיש: בו ולא בדבר אחר, למה לי? ומשיבים: בו, בקרבן פסח, המשומד אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור.

ומעירים: ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] "ערל", ואיצטריך למכתב [והוצרך לכתוב] "כל בן נכר". דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] "ערל" בלבד, הייתי אומר משום דמאיס [שהוא מאוס] בזה שיש לו ערלה, ולכן הוא דחוי. אבל בן נכר, דלא מאיס [שאינו מאוס] בגופו — אימא [אמור] שלא. ולהיפך: ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] רק "כל בן נכר" הייתי אומר: משום שאין לבו לשמים, ולכן אסור לו לאכול את הפסח, אבל ערל ישראל שלבו לשמים ורק מחמת אונס אינו יכול למול, אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] שייכתבו שני הדברים.

ושואלים: מה שנאמר "ממנו" "ממנו" ("אל תאכלו ממנו נא". שמות יב ט. "ולא תותירו ממנו עד בוקר". שם י) שהוא לשון מיעוט, למה לי? ומשיבים: לאותם דברים שאמר רבה אמר ר' יצחק, כאשר יבואר להלן.

אמר מר [החכם] בברייתא שהובאה לעיל, ר' עקיבא אומר: אינו צריך ללמוד דין ערל מגזירה שווה של "תושב ושכיר", אלא הרי הוא אומר "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל" (ויקרא כב, ד), ולשון "איש איש" באה לרבות את הערל שאף הוא אסור באכילת קדשים. ושואלים: ואימא [ואמור] לרבות את האונן שאסור בתרומה? אמר ר' יוסי בר' חנינא: אמר קרא [הכתוב] "וכל זר לא יאכל בו" (שם י), משמע: זרות אמרתי לך שפוסלת, ולא אנינות.

ושואלים: אימא [אמור], למד מן הכתוב, ולא ערלות פוסלת בו? ומשיבים: הא כתיב [הרי נאמר] ריבוי "איש איש" לרבות אף את הערל לאיסור.

ושואלים: ומה ראית לרבות ערילות ולמעט אנינות, אולי להיפך? ומשיבים: מסתברא [מסתבר] שערלות הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] שכן יש בה כמה צדדים חמורים שסימנם: מעשי"ם כרותי"ם בדב"ר העב"ד. ומפרטים: מחוסר מעשה, שצריך למול, והמעשה הוא מעשה בגופו ("מעשי"ם"), וענוש כרת אם לא יעשנו ("כרותי"ם), וישנו לפני הדבור ("בדב"ר"), ומילת זכריו ועבדיו מעכבת את בעליהם מלאכול בפסח ("העב"ד").

ומקשים: אדרבה (להיפך), אנינות הוה ליה לרבויי [היה לו לרבות] שכן אף בה יש צדדים חמורים, שהרי ישנה בכל שעה משעות היממה, ונוהגת באנשים ובנשים, ואין בידו לתקן עצמו עד לקבורה!

ומשיבים: הנך נפישן [אלה, החומרות של ערילות, מרובות] מהחומרות של אנינות. רבא אמר: בלא הנימוק הטוען כי הנך נפישן [אלה מרובות] נמי לא מצית אמרת [גם כן אינך יכול לומר] זאת, כי אמר קרא [הכתוב] "איש איש" ומכאן נלמד שריבוי זה בא לענין מיוחד, שאיזהו דבר שישנו באיש ואינו באשה — הוי אומר זה ערלות, ולכן אין לייחס ריבוי זה לענין אנינות.

ושואלים: ור' עקיבא האי [זה] הכתוב "תושב ושכיר" שהוא מיותר בפסח, מאי עביד ליה [מה הוא עושה לו]? אמר רב שמעיא: לאתויי [להביא, לרבות] ערבי מהול וגבעוני מהול, שאף שהם נימולים — אסורים הם לאכול בפסח.

ושואלים: והני מולין נינהו [וכי אלה נחשבים נימולים הם]? והא תנן [והרי שנינו במשנה], אם אמר אדם בנדר: "קונם (יהא אסור עלי כקודש) שאני נהנה לערלים" — מותר ליהנות בערלי ישראל, ואסור במולי (במהולי) אומות העולם. שכן שגם המהולים שבין הגויים נקראים ערלים, ולהיפך, אם אמר "קונם שאני נהנה למולין" — מותר במולי אומות העולם ואסור בערלי ישראל, משמע שאין מילת גויים נחשבת!

אלא, יש לומר כי הכתוב בא לאתויי [להביא, לרבות] גר שמל ועדיין לא טבל, וקטן שנולד כשהוא מהול, שאמנם אין לו ערלה, אבל עדיין חסר בו מעשה מילה. וקסבר [וסבור הוא] שצריך להטיף ממנו על כל פנים דם ברית, כדי להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, אף שאין לו ערלה שיהיו חייבים לכרות אותה.

ור' אליעזר שלומד "תושב ושכיר" לגזירה שווה הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שאמר: גר שמל ולא טבל — גר מעליא [מעולה, גמור] הוא, ולכן לא בא הכתוב למעטו, ולענין קטן שנולד מהול קסבר [סבור הוא] שקטן כשנולד מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית, שכיון שהוא מהול אין צורך במילה נוספת.

ושואלים: ור' אליעזר האי [זה] הריבוי "איש איש" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומשיבים: סבור הוא כי דברה תורה כלשון בני אדם, וכפל זה לא בא ללמדנו לרבות מייתור מילים, ואין זה אלא סגנון הדיבור של הכתוב.

א בעי [שאל] רב חמא בר עוקבא: קטן לפני שהגיע זמנו לימול מהו לסוכו (לסוך אותו) בשמן של תרומה? והשאלה היא: ערלות שלא בזמנה שלפני זמן חיוב המילה, האם מעכבא [מעכבת], שאנחנו אומרים שיש לו דין ערל והוא אסור בתרומה, או שמא לא מעכבא [אינה מעכבת]? שמכיון שלא חלה עליו עדיין מצות מילה אינו קרוי ערל לענין זה?!

אמר ר' זירא: תא שמע [בוא ושמע] הוכחה לדבר ממה ששנינו בברייתא: אין לי אלא מילת זכריו המעכבת בשעת עשיה של קרבן הפסח (שנאמר: "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו". שמות יב, מח) מילת עבדיו מעכבת בשעת אכילה של קרבן פסח (שנאמר: "וכל עבד איש... ומלתה אותו אז יאכל בו". שם מד), מנין ליתן את האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה, שבין זכרים ובין עבדים מילתם מעכבת הן בעשייה הן באכילה — תלמוד לומר: "אז" "אז" לגזירה שוה.

ומעתה, בשלמא [נניח] כי עבדיו משכחת לה [יכול אתה למצוא אותה] אפשרות דאיתנהו [שהם מצויים] בשעת אכילה וליתנהו [ואינם מצויים] בשעת עשיה, וכגון דזבנינהו ביני ביני [שקנה אותם בינתיים], שקנה אותם לאחר עשיית הפסח, לפני זמן אכילתו,

אלא זכריו דאיתנהו [שישנם] בשעת אכילה וליתנהו [ואינם] בשעת עשיה היכי משכחת לה [איך אתה יכול למצוא אותה אפשרות] — לאו דאתילוד [האם לא במקרה שנולדו] בין עשיה לאכילה, ושמע מינה [למד ממנה מכאן] פתרון לספק שהעלינו כי ערלות אף שלא בזמנה הויא [הריהי] ערלות ומעכבת את הפסח!

אמר רבא: ותסברא [ויכול אתה לסבור כן] שמילה של קטנים לפני זמנה מעכבת? הלא "המול לו כל זכר" (שמות יב, מח) אמר רחמנא [הכתוב], "ואז יקרב לעשתו" (שם), והאי לאו בר מהילא [וזה, הקטן, לא בן מילה] הוא, שעדיין אי אפשר למולו, ובודאי אינו יכול לעכב. אלא, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — שחלצתו חמה (עזבו החום ונתרפא) כלומר, שקודם היה התינוק חולה והיה לו חום, ולא יכלו למולו, ולכשנתרפא לאחר שמונה ימים חלה עליו מצות מילה, ולכן אם לא מל אותו — מילת התינוק מעכבתו.

ומקשים: אם מדובר במקרה שהבריא התינוק מהמחלה וניתוב ליה [וניתן לו] כל שבעה מאותו זמן שהבריא, כדי למולו. שהרי אמר שמואל: תינוק שחלה בתוך שמונת הימים הראשונים ללידתו ואי אפשר היה למול אותו וחלצתו חמה — נותנין לו כל שבעה ימים אחר כך, ומלים אותו רק בסופם, ולא מיד כשהבריא, ואם כן, אף שהבריא, כל אותם שבעה ימים, כיון שאסור למולו בהם, הריהו נחשב כזה שעדיין לא הגיע זמן מילתו ואינו בן חיוב! ומשיבים: דיהבינן ליה [שאנו נותנים לו] באמת את כל השבעה ימים הללו אלא ששבעת הימים הללו נגמרו יום לפני ערב פסח. ושואלים: אם אמנם נסתיימו שבעת הימים הללו לפני ערב פסח, מדוע המתין לו עד זמן אכילת הפסח ונימהליה מצפרא [ושימול אותו משעות הבוקר]! קודם זמן הקרבת הפסח! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו]