כל פרשה שהיתה חביבה על דוד, פתח בה ב"אשרי" וסיים בה ב"אשרי". פתח ב"אשרי", דכתיב [שנאמר] : "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב" (תהלים א, א), וסיים ב"אשרי", דכתיב [שנאמר]: "נשקו בר פן יאנף ותאבדו דרך כי יבער כמעט אפו אשרי כל חוסי בו" (שם ב, יב, סיום הפרק), הרי ששני הפרקים הינם בעצם פרק אחד.

א בקשר לדרשה כי לא אמר דוד "הללויה" עד שראה במפלתם של רשעים, מסופר: הנהו בריוני דהוו בשבבותיה [אותם בריונים שהיו בשכנותו] של ר' מאיר והוו קא מצערו ליה טובא [והיו מצערים אותו הרבה]. הוה קא בעי [היה מבקש] ר' מאיר רחמי עלויהו [רחמים עליהם] כי היכי דלימותו [שימותו]. אמרה ליה [לו] לר' מאיר ברוריא דביתהו [אשתו]: מאי [מה] דעתך, על מה סומך אתה בתפילה זו שימותו הבריונים — משום דכתיב [שנאמר] : "יתמו חטאים מן הארץ" (תהלים קד, לה), וסבור אתה כי טוב לעולם בכליון הרשעים, ואולם מי כתיב [האם נאמר] "יתמו חוטאים "? והלא "יתמו חטאים "כתיב [נאמר], ויש להתפלל לכליונה של הרישעות ולא של הרשע.

ועוד, שפיל לסיפיה דקרא [רד, המשך לסופו של הפסוק] שנאמר שם "ורשעים עוד אינם", כיון ש"יתמו חטאים" מכאן והלאה כיצד אפשר יהא ש"רשעים עוד אינם", כלומר, שאינם עוד רשעים? אלא בעי רחמי עלויהו דלהדרו [בקש רחמים עליהם שיחזרו] בתשובה, וממילא יתקיים "ורשעים עוד אינם".

ראה ר' מאיר צדקת דברי ברוריה ובעא רחמי עלויהו, והדרו [ביקש רחמים עליהם, וחזרו] בתשובה.

על פירוש חריף אחר של ברוריה מספרים: אמר לה ההוא מינא [אותו מין] לברוריא: כתיב [נאמר] "רני עקרה לא ילדה פצחי רנה וצהלי לא חלה כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'" (ישעיה נד, א), וכי משום שהיא לא ילדה — רני? האם עליה לשמוח?

על דברי הלגלוג הללו אמרה ליה [לו] ברוריה: שטיא, שפיל לסיפיה דקרא [שוטה, רד לסופו של הכתוב], דכתיב [שנאמר] בו: "כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ה'".

אלא מאי [מה] הוא פירושו של הביטוי "רני עקרה לא ילדה" — רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים המיועדים לגיהנם כותייכו [כמותכם].

ב בביאור מקראות בתהלים, מסופר על תשובה שניתנה למין אחר. אמר ליה [לו] ההוא מינא [אותו מין] לר' אבהו, הרי כתיב [נאמר] : "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" (תהלים ג, א), וכתיב [ונאמר] כמו כן: "למנצח אל תשחת לדוד מכתם בברחו מפני שאול במערה" (תהלים נז, א). הי [איזה] מעשה הוה ברישא [היה בראשונה]? מכדי [הרי] מעשה שאול הוה ברישא [היה בראשונה], והיה ראוי לכתוב ברישא [שיכתוב אותו בתחילה].

אמר ליה [לו] ר' אבהו: אתון דלא דרשיתון [אתם שאינכם דורשים] סמוכין — קשיא לכו [קשה לכם], ואולם אנן דדרשינן [אנחנו שאנו דורשים] סמוכין — לא קשיא לן [אינו קשה לנו], שדרך חכמי ישראל ללמוד מתוך עצם סמיכותם וצירופם של מקראות כמה הלכות ולקחים מוסרים.

ועל אלה אמר ר' יוחנן: סמוכין מן התורה מנין, כלומר, היכן נרמז לנו במקרא עצמו שיש מקום לדרוש סמיכות הפסוקים — שנאמר: "מעשי ידיו אמת ומשפט נאמנים כל פקודיו סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר" (תהלים קיא, ז–ח), ומכאן שראוי ללמוד אף מסמיכות פקודי ה'. ולדרשה זו הטעם להקדמת פרשת בריחת דוד מאבשלום, הוא בסמיכותה לפרק המספר על מלחמת גוג ומגוג (תהילים ב׳:א׳ "למה רגשו גוים").

למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג — שאם יאמר לך אדם מתוך פקפוק בנבואה בענין מלחמת גוג ומגוג ("על ה' ועל משיחו"): כלום יש עבד שמורד ברבו?! כלומר, וכי יש אדם המסוגל למרוד בה'? אף אתה אמור לו: כלום יש בן שמורד באביו ומנתק כל רגשות הטובה על הוייתו ועל גידולו? אלא למרות זאת הוה [היה] בן כזה — אבשלום, הכא נמי הוה [כאן גם כן היה, יכול להיות] שיווצר מצב שיבקשו בני אדם למרוד בה'.

ג פירוש על מזמורי תהלים אחרים אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי. וכפתיחה לדבר אמר: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעות הפסוק "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה" (משלי לא, כו) האמור בין שבחיה של "אשת חיל". מאחר שהפרק נדרש על חכמת התורה והעוסקים בה, כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? — לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שהיה הביטוי השלם של מי שפתח פיו בחכמה, שדר בחמשה עולמים — חמישה שלבים של חיים, ואמר שירה, שירת נפשו נגד כל אחד מהם. שחמש הפעמים שאומר דוד "ברכי נפשי את ה'" מפורשות כאן, כל אחת ביחסה ל"עולם" אחר.

דר במעי אמו, ואמר שירה של שבח על תקופת ההריון, שנאמר: "לדוד ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים קג, א), שהוא מודה לה' על שיצר את קרבי אמו.

יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות, ואמר שירה, שאחר השבח על בריאתו, ראוי לשבח את ה' על ברואיו הכוללים הגדולים, שנאמר: "ברכו ה' מלאכיו גברי כח עושי דברו לשמע בקול דברו. ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו. ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו ברכי נפשי את ה'" (תהלים קג, כ–כב), שהוא רואה את גודלם ומכיר שאינם אלא משרתיו עושי רצונו של הבורא (מעין הברכות).

ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר: "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו" (שם, ב), וקשר הדברים הוא מן המלה "גמוליו" המתקשרת עם "גמולי מחלב" (ישעיהו כח, ט).

ואולם עדיין יש מקום לבאר מאי [מה פירוש] "כל גמוליו", מה הוא השבח המיוחד שגמל ה' בכך, מלבד המזון לתינוק. אמר ר' אבהו! שעשה לה לאשה דדים במקום בינה, כלומר, ליד הלב מקור הבינה, ולא כרוב בעלי חיים.

וטעמא מאי [ומה טעם] עשה כן ה'? אמר ר' יהודה: כדי שלא יסתכל הילד היונק במקום ערוה. רב מתנא אמר: כדי שלא יינק ממקום הטנופת (הערוה).

שירה נוספת אמר דוד כאשר ראה בחזון ובמציאות במפלתן של רשעים, ואמר שירה, שנאמר: "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה" (תהלים קד, לה).

ועוד עולם חמישי — נסתכל ביום המיתה, ואמר שירה, שנאמר: "ברכי נפשי את ה', ה' אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת" (שם, א), שאף המוות הינו לצדיק עת של התעלות.

הקשר בין השבח האחרון לבין יום המיתה אינו ברור, ושואלים: מאי משמע [מה המשמעות], כיצד אפשר להבין שעל יום המיתה נאמר? ומשיבים: אמר רבה בר רב שילא, אפשר ללמוד זאת מסיפא דעניינא [מסוף הענין, סוף הפרק], שבפסוקיו האחרונים כתיב [נאמר] "תסתיר פניך יבהלון תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון" (שם, כט).

ד באותו פסוק עצמו קשורים עוד פירושים אחדים. מסופר כי רב שימי בר עוקבא ואמרי ליה [ויש שאומרים] שהיה זה מר עוקבא, הוה שכיח קמיה [היה מצוי, ללמוד לפני] ר' שמעון בן פזי שהיה בקי באגדה, שכן הוה [היה] מסדר אגדתא קמיה [דברי אגדה לפני] ר' יהושע בן לוי. פעם אמר ליה [לו] לר' שמעון בן פזי: מאי דכתיב [מהו שנאמר], מה משמעות הכתוב "ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו"? אמר ליה [לו]: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. שפסוק זה הוא שבח על יצירת האדם ברחם אמו. שכן בשר ודם צר צורה (מצייר) על גבי הכותל בגלוי, ואף על פי כן אינו יכול להטיל בה בצורה זו רוח ונשמה קרבים ובני מעים. ואילו הקדוש ברוך הוא אינו כן, שהוא צר צורה בתוך צורה (את הולד ברחם האם) ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים. והיינו [וזוהי] גם הדרשה במה שאמרה חנה על לידת שמואל: "אין קדוש כה' כי אין בלתך ואין צור כאלהינו" (שמואל א ב, ב),

מאי [מה פירוש] "אין צור כאלהינו" — אין צייר כאלהינו. ומוסיפים עוד לדרוש את המשכו של פסוק זה.

מאי [מה, משמעות] הכתוב "כי אין בלתך"? אמר ר' יהודה בן מנסיא: אל תקרי [תקרא, אל תבין] "כי אין בלתך", אלא "אין לבלותך", "שהמלה "בלתך" נדרשת כאילו היתה כתובה "בלותך" — לבלות אותך. כי שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם: מדת בשר ודם — מעשה ידיו מבלין אותו, שהם מאריכים ימים אחריו, ואילו הקדוש ברוך הוא מבלה את מעשיו.

דברים אלה לא סיפקו את רב שימי בר עוקבא, ולכך אמר ליה [לו]: אנא הכי קא אמינא [אני כך אני אומר] לך, כלומר, זו היתה כוונתי בשאלה: הני [אותם] חמשה "ברכי נפשי" כנגד מי אמרן דוד? ענה לו: לא אמרן אלא כנגד הקדוש ברוך הוא, וכנגד הנשמה, שכן "ברכי נפשי את ה'" הוא קביעת היחס בין נשמת האדם לבין ה', וחמישה "ברכי נפשי" הינם חמשה צדדים של דמיון בין נשמת האדם בגופו לבין כוח ה' בעולמו.

מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם — אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא רואה ואינו נראה — אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקדוש ברוך הוא זן את כל העולם כלו — אף נשמה זנה את כל הגוף. מה הקדוש ברוך הוא טהור — אף נשמה טהורה. מה הקדוש ברוך הוא יושב בחדרי חדרים — אף נשמה יושבת בחדרי חדרים (בסתר). ולכן יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו (הנפש) וישבח למי שיש בו חמשה דברים הללו.

ה בקשר לענין גאולה ותפילה מסופר על מחלת חזקיהו, ועל תפילתו לה' ורפואתו. וכך אמר רב המנונא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] מה משמעות הכתוב המדבר בשבח הקדוש ברוך הוא "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר" (קהלת ח, א) — מי כהקדוש ברוך הוא שיודע לעשות פשרה ("פשר דבר" במשמעות — פשרה) בין שני צדיקים, בין חזקיהו מלך יהודה לישעיהו הנביא. שהיתה מחלוקת ביניהם מי מהם צריך ללכת לחבירו. חזקיהו אמר: ליתי [יבוא] ישעיהו גבאי [אלי], דהכי אשכחן [שכן כך מצאנו] באליהו הנביא דאזל לגבי [שהלך אצל] אחאב מלך ישראל, שנאמר: "וילך אליהו להראות אל אחאב" וגו' (מלכים א יח, ב), הרי שהנביא צריך ללכת אל המלך. וישעיהו אמר: ליתי [יבוא] חזקיהו גבאי [אלי] דהכי אשכחן [שכן כך מצאנו] ביהורם בן אחאב מלך ישראל דאזל לגבי [שהלך אצל] אלישע הנביא, כפי שנאמר: "וירדו אליו מלך ישראל ויהושפט מלך אדום" (מלכים ב ג, יב).

מה עשה הקדוש ברוך הוא לפשר בין שניהם — הביא יסורין של מחלה על חזקיהו, ואמר לו לישעיהו: לך ובקר את החולה. ואכן כך עשה ישעיהו, וכפי שנאמר: "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צבאות צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה" וגו' (ישעיהו לח, א), ומבררים את דברי הנביא: מאי [מה] "כי מת אתה ולא תחיה" — משמעות הכפילות היא: "מת אתה" — בעולם הזה, ו"לא תחיה" — לעולם הבא, שלא יהא חלקו בעולם הבא.

אמר ליה [לו] חזקיהו: מאי כולי האי [מה כל זה]? במה חטאתי שאענש כך? אמר ליה [לו]: משום שלא עסקת בפריה ורביה, שלא נשא חזקיהו אשה עד אז. התנצל חזקיהו ואמר ליה [לו] לישעיהו: משום דחזאי לי [שראיתי] ברוח הקדש דנפקו מינאי בנין דלא מעלו [שיצאו ממני בנים שאינם מעולים, בנים רעים], ואכן, בנו היה מנשה שהרבה לחטוא, וחשב שמוטב שלא יהיו לו בנים כלל.

אמר ליה [לו] ישעיהו: בהדי כבשי דרחמנא [בסתריו של הקדוש ברוך הוא] למה לך להתעסק? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד [מה שצווית במצוות פריה ורביה היית צריך לעשות], ומאי דניחא קמיה קודשא בריך הוא [ומה שנוח בעיני הקדוש ברוך הוא] — לעביד [יעשה].

כיון שכך החליט ואמר ליה [לו], לישעיהו: השתא הב [עתה תן] לי ברתך [את בתך] לאשה, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך, ונפקי מנאי בנין דמעלו [אולי שתגרום זכותי וזכותך, ויצאו ממני בנים מעולים]. אמר ליה [לו] ישעיהו: כבר נגזרה עליך גזירה, ואין גזר דינך יכול להשתנות עוד. אמר ליה [לו] חזקיהו: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא!

שכל עוד דיבר הנביא בשליחות ה' חייב חזקיהו לשמוע לכל דבריו, אך אינו חייב לקבל את דעתו הפרטית של הנביא שאין לו עוד פתח לרחמים ולרפואה, כי כך מקובלני מבית אבי אבא (הוא דוד המלך, אבי שושלת מלכי יהודה) שאפילו כאשר חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים, ויכול הוא לקוות כי ייענה, כדרך שאירע לדוד עצמו כשראה את המלאך המשחית, ובכל זאת בקש רחמים ונענה. לענין זה שאין להתיאש מרחמי ה' מביאים סיוע מדברי חכמים.

שכן אתמר נמי [נאמר גם כן], ר' יוחנן ור' אליעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. וראיה לדבר ממה שנאמר בדברי איוב: "הן יקטלני לו איחל" וגו' (איוב יג, טו). כלומר, אף כשהוא עומד להרגני, עדיין מייחל אני לרחמיו.