עששית (פנס) שהיתה דולקת והולכת כל היום כולו בשבת, למוצאי שבת מכבה ומדליקה מחדש, ויכול להשתמש בה כנר חנוכה. ומעתה אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] כי ההדלקה היא העושה את המצוה — שפיר [יפה] ומובן הדבר, שלכן יש לכבות את העששית ולחזור להדליקה כדי לקיים בפועל מצות הדלקת נר חנוכה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] כי ההנחה היא העושה את המצוה, אם כן האי [לשון זה] ששנינו שמכבה ומדליקה אינו מדוייק, שכן לפי זה הרי מכבה ומגביהה ממקומה ומניחה ומדליקה מיבעי ליה [צריך היה לו] לומר, שהלא רק על ידי הנחה במקום הראוי בכך יוכל לקיים את מצות הנחת נר החנוכה במקומה. ועוד ראיה: מדקא מברכינן [ממה שאנו מברכים] על הנרות בלשון "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה" שמע מינה [למד ממנה] כי ההדלקה היא העושה את המצוה ועליה מברכים. שמע מינה [למד ממנה].

ומעירים: השתא דאמרינן [עכשיו שאמרנו] כי ההדלקה עושה מצוה הרי יש לכך אף משמעות מעשית, שאם הדליקה את נר החנוכה חרש, שוטה או קטן, שאינם חייבים במצוות — לא עשה ולא כלום, ואף אם הניחה אחר כך גדול בר דעת במקום ראוי. וזאת משום שהנחת הנרות המודלקים אין בה מן המצוה, וההדלקה היא צריכה להיעשות כראוי בידי בר דעת החייב במצוה. ואולם אשה ודאי מדליקה, שאמר ר' יהושע בן לוי: נשים חייבות בהדלקת נר חנוכה, לפי שאף הן היו באותו הנס של הצלה מגזירות השמד.

א אמר רב ששת: אכסנאי [דייר הגר במלון] חייב בהדלקת נר חנוכה במקום שבו הוא נמצא. מסופר שאמר ר' זירא: מריש כי הוינא בי [מתחילה כאשר הייתי לומד בבית] הרב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא [הייתי משתתף בפרוטות עם בעל המלון], שיהיה לי חלק בהדלקת נר החנוכה שהדליקו שם. בתר דנסיבי איתתא, אמינא [אחרי שנשאתי אשה, אמרתי]: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי [עכשיו ודאי אינני צריך, מאחר שמדליקים עלי בתוך ביתי].

ב אמר ר' יהושע בן לוי: כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר. ואמר אביי: מריש הוה [בראשונה היה] מהדר מר [אדוני], רבה, אמשחא דשומשמי [אחר שמן שומשומין], כי אמר [היה אומר]: האי משך נהוריה טפי [זה, שמן השומשומין נמשך אורו יותר] זמן, שאינו כלה מהר כשמן הזית. כיון ששמע לה להא [לאותה] אימרה של ר' יהושע בן לוי, היה מהדר אמשחא דזיתא [אחר שמן זית], כי אמר [היה אומר]: האי צליל נהוריה טפי [זה צלול אורו יותר].

ובדומה לכך אמר ר' יהושע בן לוי: כל השמנים יפין לעשיית הדיו, ושמן זית מן המובחר. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: מה היתה כוונתו של ר' יהושע בן לוי, האם כוונתו שהעשן היוצא מהדלקת שמן הזית מובחר יותר בכך שניתן לגבל אותו באופן הטוב ביותר לדיו, או בכלל לענין לעשן, כלומר, שהעשן היוצא מנר של שמן זית הוא המובחר ביותר לצורך עשיית דיו? תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה דתני [ששנה] רב שמואל בר זוטרא: כל השמנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר, בין לגבל בין לעשן. רב שמואל בר זוטרא מתני הכי [היה שונה כך]: כל העשנים יפין לדיו, ושמן זית מן המובחר. מעין זה אמר רב הונא: כל השרפין יפין לחזק את תרכובת הדיו, ושרף קטף יפה מכולם.

ג אמר רב חייא בר אשי אמר רב: המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ור' ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה כשהוא דלוק צריך לברך, שאין המצוה בהדלקה בלבד, אלא אף בראיית הנרות, ולכך אף בראייה בלבד יש מקום לברכה. אמר רב יהודה: ביום ראשון של חנוכה, הרואה את הנרות כשהם דלוקים מברך שתים, שתי ברכות, והמדליק מברך שלש ברכות. מכאן ואילך, מהיום השני של חנוכה והלאה, המדליק מברך שתים, והרואה מברך ברכה אחת. ושואלים: מאי [מה] איזו ברכה הוא ממעט בשאר הימים? ומשיבים: הריהו ממעט את ברכת הזמן, "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ושואלים: ונימעוט [ושימעט] את ברכת הנס, "שעשה נסים"! ומשיבים: הנס בכל יומי איתיה [הימים ישנו], ואולם ברכת "שהחיינו" שייכת רק להתחלת המצוה בכל שנה.

ומאי [מה] הוא מברך? — מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה". ושואלים: והיכן צונו? שהרי אין מצות החנוכה נזכרת בתורה, וכיצד אפשר לומר עליה שהיא דבר שציוונו ה'? ומשיבים: רב אויא אמר: חובת ברכה זו נלמדת מהכתוב "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, יא), שמכתוב זה נלמד הציווי לכל ישראל לשמוע לגזירות החכמים, ומכאן שהמקיים דבריהם — מקיים מצות ה'. רב נחמיה אמר: למדים זאת מן הפסוק "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז), ומכאן שיש מצוה לשמוע בקול זקני ישראל.

על עיקרה של תשובה זו מתיב [מקשה] רב עמרם ממה ששנינו במשנה: נאמר כי הדמאי שהוא תבואה שנרכשה מעם הארץ, וספק בידינו אם הופרש ממנה מעשר, מערבין בו עירוב תחומים וחצרות, ומשתתפין בו שיתוף מבואות, ומברכין עליו לפניו ואחריו, ומזמנין עליו. שאף שאמרו חכמים שיש לחזור ולהפריש מעשר מן הדמאי, בכל זאת בדיעבד התירו שימושו לצרכים מסויימים ובשעת הדחק. וכן אמרו שמפרישין אותו, את המעשר מהדמאי כשהמפריש ערום, וגם בין השמשות בערב שבת, בעוד שהפרשת מעשר מטבל ממש אסורה. ואי אמרת [ואם אומר אתה] כי כל דבר שהוא מדרבנן בעי [מדברי סופרים צריך, טעון] ברכה, כיון שקיומם מדברי חכמים מבוסס על מצות "לא תסור", אם כן הכא כי קאי [כאן כאשר הוא עומד] ערום היכי [איך] הוא מברך? והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיקויים "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כג, טו), וליכא [ואין] אפשרות שתהא אותה הקדושה האמורה כאשר הוא מברך בגילוי ערוה! אמר אביי: יש לחלק בדברים: ודאי דדבריהם, כלומר מצוה ודאית שהיא מדברי סופרים, בעי [צריכה, טעונה] ברכה, ואילו ספק דדבריהם, שגזרו עליו חכמים רק מחמת הספק, כהפרשת דמאי לא בעי [אינו צריך] ברכה ושואלים:

והא [והרי] יום טוב שני של גלויות שספק שמ דבריהם הוא אם היום הראשון הוא יום החג האמיתי או השני, ובכל זאת בעי [הוא טעון] ברכה, שמברכים בשני את כל ברכות החג? ומשיבים: התם כי היכי דלא לזילזולי בה [שם, ביום טוב שני, חובת הברכה היא כדי שלא יזלזלו בו], שאם לא היו מצריכים לברך את ברכות החג, היו באים לזלזל בקדושת יום טוב שני. רבא אמר טעם אחר: לדעתו הדמאי איננו אפילו בגדר ספק מדברי חכמים, כי רוב עמי הארץ מעשרין הן, והחשש שמא לא הופרש מעשר מן התבואה אינו בגדר ספק רגיל והריהו חשש בלבד, ועל כעין זה לא תקנו חכמים ברכה. מה שאין כן לגבי יום טוב שני שאף שהוא גזירה מחמת הספק, מכל מקום מברך בו על ברכות יום טוב. שמאחר ותקנת חכמים היא, חייב לברך כמו שתקנו ברכה לכל תקנות חכמים.

ד אמר רב הונא: חצר שיש לה שני פתחים צריכה שתי נרות, נר בכל פתח, שייראה שמדליקים בחצר זו כראוי. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא כששני הפתחים הם משתי רוחות (צדדים), אבל כאשר שניהם מרוח אחת — לא צריך להדליק יותר מבפתח אחד. את דברי רבא מבררים: מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אילימא [אם נאמר] שהוא משום חשדא [חשד] של הרואים את הפתח ואין נר דלוק בו שמא אינו מדליק נרות חנוכה, חשדא דמאן [חשד של מי]? אילימא חשדא דעלמא [אם תאמר שהוא חשד של אנשים סתם], שאינם בני העיר ואינם מכירים אותו, אם כן אפילו כאשר שני הפתחים ברוח אחת נמי ליבעי [גם כן יצטרכו] להדליק בשניהם, שהרי אין אלה יודעים ששני הפתחים שייכים לחצר אחת. ואי חשדא דבני מתא [ואם חשד של בני העיר] — אפילו כאשר שני הפתחים משני רוחות נמי [גם כן] לא ליבעי [יצטרכו], שהרי הם מכירים ויודעים שרק אדם אחד גר בחצר זו וחושבים שאם לא מונח נר בפתח זה ודאי הדליק בפתח השני. ומשיבים: לעולם תאמר שהדבר הוא משום חשדא דבני מתא [חשד בני העיר], וזימנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי [ולפעמים קורה שהם עוברים ליד פתח זה, אחד, ואינם חולפים ליד זה, השני], ואמרי [ואומרים]: כי היכי דבהאי פיתחא [כמו שבפתח זה] לא אדליק [הדליק] — בהך פיתחא נמי [בפתח זה, השני, גם כן] לא אדליק [הדליק] , וכדי לצאת מחשד הבריות מוטב שידליק בשני פתחיו.

ומנא תימרא דחיישינן [ומנין תאמר, ראייה לכך, שאנו חוששים] לחשד? — דתניא [שכן שנינו בתוספתא] שאמר ר' שמעון: בשביל ארבעה דברים אמרה תורה שיש להניח פיאה ולהשאיר את התבואה לעניים דווקא בסוף שדהו, שרק אחר שקצר כמעט את כל שדהו יותיר בסוף פאה שאינה קצורה לעניים. ולא ישאיר את החלק המיועד לפאה באמצע השדה בתוך מהלך הקצירה. והטעמים הם: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, ומפני החשד, ומשום "בל תכלה פאת שדך בקצרך" (ראה ויקרא כג, כב). ומפרשים: מפני גזל עניים — שלא יראה בעל הבית שעה פנוייה שאין העניים נמצאים ליד השדה ומאחר שיכול הוא להגדיר את הפאה כרצונו יש לחשוש שמא יאמר לקרובו העני: "הרי זו פאה" במקום ובזמן שהוא רוצה, ובכך להעלים משאר העניים את העובדה שיש פאה בשדהו, ונמצא שנגזל חלקם של שאר עניים.