נר של חנוכה שהניחה בגובה למעלה מעשרים אמה — פסולה, כדרך שאנו פוסלים סוכה שסככה למעלה מעשרים אמה, וכמבוי שקורתו למעלה מעשרים אמה לענין עירוב. וטעם הדברים אחד הוא — שלגובה שלמעלה מעשרים אמה אין אנשים רגילים לשאת את ראשיהם, ודבר שצריך לראותו — פסול אם היה למעלה מגובה זה. ואגב כך הביאו עוד דבר שאמר רב כהנא, שדרש רב נתן בר מניומי משמיה [משמו] של רב תנחום: מאי דכתיב [מה משמעות כתוב זה שנאמר] ביוסף "ויקחוהו וישליכו אותו הבורה והבור רק אין בו מים" (בראשית לז, כד)? האם ממשמע שנאמר "והבור רק " איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר "אין בו מים" — שבא הכתוב להדגיש וללמד כי מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.

א אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה במרחק של טפח הסמוכה לפתח. ושואלים: והיכא מנח ליה [והיכן, באיזה צד, מניח אותו]? ובכך נחלקו הדעות: רב אחא בריה [בנו] של רבא אמר: מצד ימין של הפתח. רב שמואל מדפתי אמר: מצד שמאל. והילכתא [והלכה היא] שיש להניחה משמאל. וטעמו של דבר: כדי שתהא נר חנוכה משמאל ומזוזה מימין. ונמצא הנכנס לבית מסובב במצוות (גאונים).

ב אמר רב יהודה שכך אמר רב אסי שכך אמר רב: אסור להרצות (למנות) מעות כנגד נר חנוכה. וסיפר רב יהודה: כי אמריתה קמיה [כאשר אמרתי אותה, את הלכה זו לפני] שמואל, אמר לי: וכי נר חנוכה קדושה יש בה שאסור להשתמש לאורה? מתקיף לה [מקשה עליה] על שאלה זו רב יוסף: וכי מה שאלה היא זו, וכי דם שחיטה קדושה יש בו? דתניא [שכן שנינו בברייתא] שאת הפסוק "ושפך... את דמו וכסה בעפר" (ראה ויקרא יז, יג) דרשו: במה ששפך יכסה. שכשם ששפך את דם השחיטה בידו, כך חייב לכסות את הדם בידו, שלא יכסנו ברגל, וטעמו של דבר: שלא יהו מצות בזויות עליו. הכא נמי [כאן גם כן] יש לנהוג קדושה בנר חנוכה, כדי שלא יהו מצות בזויות עליו וישתמש בהן לצרכים אחרים.

מסופר כי בעו מיניה [שאלו ממנו] מר' יהושע בן לוי: מהו הדין שיוכל אדם להסתפק (להשתמש, להנות) מנויי סוכה (אותם הדברים שתולים בסוכה כדי ליפותה) כל שבעה ימי חג הסוכות? אמר להו [להם]: הרי כבר אמרו בדומה לכך שאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, ומכאן שאין להשתמש בחפץ של מצוה לתכלית אחרת. אמר על כך רב יוסף בתמיהה: מריה [ריבונו] של אברהם! תלי תניא בדלא תניא [תלה את הדבר השנוי בדבר שאיננו שנוי], שהרי לגבי סוכה תניא [שנינו בברייתא] שיש איסור ליהנות מנויה, והאיסור בנר חנוכה לא תניא [נשנה] בברייתא כלל. דתניא [שכן שנינו בתוספתא] למסכת סוכה: סוכה אשר סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים (יריעות צבועות) ובסדינין המצויירין, ותלה בה לקישוט אגוזים, אפרסקין, שקדים ורמונים, ופרכילי (ענפי) ענבים ועטרות (זרים) של שבלים, יינות, של שמנים וסלתות (כלים מלאים סולת) — אסור להסתפק מהן עד מוצאי יום טוב האחרון של חג. ואולם אם התנה עליהן לפני שתלה אותם שתהא בידו רשות להשתמש בהם אף בימי החג — הכל לפי תנאו, ומותר. ובכל אופן מאחר והאיסור להנות מנר חנוכה לא נשנה במפורש אין להביא ראיה ממנו לענין נוי סוכה! אלא אמר רב יוסף: אין צורך להביא ראיה לדין הסוכה מנר חנוכה, כי אם אבוהון דכולהו [אביהם של כולהו] דם, שהמקור הראשון שממנו למדים אנו שאין לנהוג בזיון במצוות הוא הכתוב בדבר כיסוי דם שחיטה.

ג איתמר [נאמר] במחלוקת האמוראים: רב אמר, אין מדליקין בנרות חנוכה מנר אחד לנר אחר. ושמואל אמר מדליקין. ואגב כך הביאו גם כן שרב אמר: אין מתירין ציצית מבגד אחד כדי להטילה בבגד אחר. ושמואל אמר: מתירין מבגד לבגד. ועוד, רב אמר: אין הלכה כשיטת ר' שמעון בגרירה, כלומר, כר' שמעון שהתיר לגרור חפצים בשבת, אף שבגרירתם הם עושים חריץ באדמה, מאחר שאין הוא מתכוון בגרירה לחפור באדמה. ואילו שמואל אמר שיש לפסוק הלכה כשיטת ר' שמעון בגרירה.

אמר אביי: כל מילי דמר עביד [הדברים עשה החכם] רבה כרב לבר מהני תלת דעביד [חוץ משלשה אלה שעשה] כשמואל שפסק: מדליקין בנר חנוכה מנר לנר, ומתירין ציצית מבגד לבגד, והלכה כר' שמעון בדין גרירה. וענין הגרירה הוא כפי דתניא [ששנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: גורר אדם מטה, כסא או ספסל על האדמה, ובלבד שלא יתכוין בכך לעשות חריץ באדמה. אך אם נעשה חריץ ממילא — אין להקפיד.

ד יתיב ההוא מרבנן קמיה [ישב אחד החכמים לפני] רב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר [וישב ואמר]: טעמא [הטעם] של רב שאסר להדליק בנרות חנוכה מנר לנר הרי הוא משום ביזוי מצוה, שעל ידי השימוש בנר הוא מבזה את מצות החנוכה, שבכך הוא משתמש בנר החנוכה לא להארה אלא לצורך אחר. אמר להו [להם] רב אדא בר אהבה לתלמידיו: לא תציתו ליה [אל תשמעו לו], כי טעמא [הטעם] של רב הוא: משום דקא [שהוא] מכחיש מצוה, שעל ידי ההדלקה מנר לנר הוא ממעט קצת מן השמן והפתילה שהוקדשו לצורך המצוה. ושואלים: מאי בינייהו [מה הבדל המעשי ביניהם]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה באופן דקא [שהוא] מדליק משרגא לשרגא [מנר לנר] במישרין, ואיננו מדליק קיסם או נר אחר כדי להדליק בו אחר כך את השני שלדעת מאן דאמר [מי שאומר] שטעמו של רב משום ביזוי מצוה, הרי משרגא לשרגא [מנר לנר] מדליק אף מלכתחילה, שאינו מפחית מקדושת המצוה בהדלקת נר אחר שאף הוא לצורך מצוה, ואילו לדעת מאן דאמר [מי שאומר] שטעמו של רב משום אכחושי [הכחשה] של המצוה, אם כן משרגא לשרגא נמי [מנר לנר גם כן] אסור, שהרי סוף סוף מנצל הוא נר של מצוה לדבר שהיה יכול לעשותו בנר של חולין.

מתיב [מקשה] על כך רב אויא ממה ששנינו בתוספתא: סלע (מטבע) של