קודם שנברא העולם, שהתורה צריכה היתה להינתן אחרי אלף דור מבריאת העולם ("דבר צוה לאלף דור" תהלים קה, ח), אלא שהקדימה הקדוש ברוך הוא ונתנה לעשרים ושישה דורות, ונמצא כי תשע מאות שבעים וארבעה דורות היו צריכים להיברא ולא נבראו, עמד הקדוש ברוך הוא ושתלן מעט מעט בכל דור ודור, והן הן עזי פנים שבדור, השייכים לדורות שלא היו צריכים להיברא כלל.

ורב נחמן בר יצחק אמר: "אשר קמטו" (איוב כב, טז) — לברכה הוא דכתיב [שנאמר], שפסוק זה אינו מדבר בפחותים ובמקוללים, אלא במבורכים. ועניינו — אלו תלמידי חכמים שמקמטין (מכווצים ומקטינים) עצמן על דברי תורה בעולם הזה, והקדוש ברוך הוא מגלה להם סוד לעולם הבא, שנאמר: "נהר יוצק יסודם" (איוב כב, טז), שיזרום להם רוב שפע ("נהר יוצק") של דברי סוד ("יסודם").

אמר ליה [לו] שמואל לחייא בר רב: בר אריא [בן גדולים]! תא אימא לך מילתא, מהני מילי מעליותא דהוה אמר אבוך [בוא אומר לך דבר, מאותם הדברים הטובים שהיה אומר אביך]. וכך היה אומר: כל יומא ויומא [יום ויום] נבראין מלאכי השרת מנהר דינור, ואמרי [ואומרים] שירה לה' ובטלי [ובטלים, וכלים] מיד, שנאמר: "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה ג, כג), שמלאכים חדשים מהללים את ה' בכל בוקר. ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דברי ר' שמואל בר נחמני. שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל דיבור ודיבור שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא — נברא ממנו מלאך אחד, שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם" (תהלים לג, ו), וצבא השמים הם המלאכים, ולדבריו אינם נבראים מנהר דינור אלא מדיבור ה'.

א ועוד ביישוב סתירות, כתוב אחד אומר: "לבושה כתלג חור ושער ראשה כעמר נקא" (דניאל ז, ט) [לבושו כשלג לבן ושיער ראשו כצמר לבן נקי]. וכתיב [ונאמר גם כן]: "קוצותיו תלתלים שחרת כעורב" (שיר השירים ה, יא)! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן הדימוי הראשון שמדמים את ה' כבעל שיער לבן הוא כאשר הוא בישיבה של מעלה, כאן ("שחורות כעורב") — כאשר הוא במלחמה. שאמר מר [החכם]: אין לך נאה בישיבה ללמד תורה אלא זקן, ואין לך נאה במלחמה אלא בחור, ולכן מתואר הקדוש ברוך הוא בכל פעם בדימוי אחר.

ועוד, כתוב אחד אומר: "כרסיה שביבין די נור" (דניאל ז, ט) [כסאו שביבי אש], וכתוב אחד אומר: "עד די כרסון רמיו ועתיק יומין יתב" (דניאל ז, ט), [עד אשר הובאו הכסאות ועתיק ימים ישב], משמע ששני כסאות הם! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה], כסא אחד לו ואחד לדוד. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] בנושא זה: כסא אחד לו ואחד לדוד, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' יוסי הגלילי: עקיבא, עד מתי אתה עושה שכינה חול, שאדם כביכול יושב על ידה?! אלא, שני כסאות אלה הם אחד לדין ואחד לצדקה.

ושואלים: קיבלה מיניה [ממנו] ר' עקיבא את הדעה הזו, או לא קיבלה מיניה [ממנו]? ומביאים ראייה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא אחרת: שני כסאות אלה אחד לדין ואחד לצדקה, אלו דברי ר' עקיבא. אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: עקיבא, מה לך אצל הגדה! אין זה תחום שבו כוחך גדול, כלך מדברותיך (הולך את דבריך) אצל נגעים ואהלות, כלומר, מוטב שתדבר ותלמד הלכות טומאת צרעת וטומאת המת שבהם כוחך גדול. אלא שנים אלה הם אחד לכסא ואחד לשרפרף; כסא — לישב עליו, שרפרף — להדום רגליו, שנאמר: "השמים כסאי והארץ הדם רגלי" (ישעיהו סו, א).

ב הוזכר שהלומד רזי תורה צריך שיהא שר בדרגת חמישים ונשוא פנים, ולא נתבארו הדברים, ומעתה דנים במקרא זה בפרטות. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו, לא נרגע, לא נתפייס, עד שאמר להם המקרא הזה שקיללתו מרובה: "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד" (ישעיהו ג, ד).

ושואלים: שמונה עשרה קללות מאי נינהו [מה הן]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים גבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקסם וזקן. שר חמשים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש. ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם" (ישעיהו ג, א), ששמונה עשר הדברים המנויים שם יסורו מישראל.

ומסבירים: "משען" — אלו בעלי מקרא. "משענה" — אלו בעלי משנה, כגון ר' יהודה בן תימא וחביריו. ומעירים: פליגו בה [נחלקו בכך] רב פפא ורבנן [וחכמים], חד [אחד מהם] אמר: שש מאות סדרי משנה, וחד [ואחד מהם] אמר: שבע מאות סדרי משנה שהיו בימיהם (שמהם נשארו רק שישה סדרים), והם היו בקיאים בהם.

"כל משען לחם" — אלו בעלי תלמוד, שנאמר לגבי התורה: "לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי" (משלי ט, ה). "וכל משען מים" — אלו בעלי אגדה, שמושכין לבו של אדם כמים באגדה. "גבור" — זה בעל שמועות, מי שיש בידו הלכות שקיבל מרבותיו. "ואיש מלחמה" — זה שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה ולחדש בה דברים. "שופט" — זה דיין שדן דין אמת לאמיתו. "נביא" — כמשמעו. "קוסם" — זה מלך. ומדוע מכנים אותו "קוסם" — שנאמר: "קסם על שפתי מלך" (משלי טז, י). "זקן" — זה שראוי לישיבה להיות בה ראש ומורה.

"שר חמשים" — אל תקרי [תקרא] "שר חמשים" אלא "שר חומשין" — זה שיודע לישא וליתן בחמשה חומשי תורה. דבר אחר: "שר חמשים" יש להבינו כפי שאמר ר' אבהו, שאמר ר' אבהו: מכאן שאין מעמידין מתורגמן על הצבור (שיתרגם להם דברי תורה או דברי החכמים) מי שהוא פחות מחמשים שנה. "ונשוא פנים" — זה שנושאין פנים לדורו בעבורו. ויש בכך אופנים שונים: יש שנושאים לו פנים למעלה בעולם עליון, כגון ר' חנינא בן דוסא שהתפלל על הדור ונענה בתפילותיו, ויש למטה, כגון ר' אבהו שהיו נושאים פנים לישראל בגללו בי [בבית] הקיסר.

"יועץ" — הוא זה שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים, שבקי במהלך הכוכבים ובחשבון העיבור. "וחכם" — זה תלמיד המחכים את רבותיו בשאלותיו. "חרשים" — כוונתו בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין, שאינם מבינים דבריו לאשורם מפני עמקותם. "ונבון" — זה המבין דבר חדש מתוך דבר שלמד. "לחש" — זה שראוי למסור לו דברי תורה שניתנה בלחש, כלומר סתרי תורה.

נאמר שם "ונתתי נערים שריהם" (ישעיהו ג, ד), ושואלים: מאי [מה עניינו] של "ונתתי נערים שריהם"? אמר ר' אלעזר: אלו בני אדם שמנוערין מן המצות שהם יעשו מנהיגי העם.

"ותעלולים ימשלו בם" (ישעיהו ג, ד) — אמר רב פפא בר יעקב: "תעלולים" משמעו — תעלי [שועלים] בני תעלי [שועלים], כלומר, אנשים פחותים מצד עצמם ומצד יחוסם. ולא נתקררה דעתו של ישעיה הנביא עד שאמר להם "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד" (ישעיהו ג, ה). "הנער" — אלו בני אדם שמנוערין מן המצות, ירהבו ויתגאו בפני מי שממולא במצות כרמון, "והנקלה בנכבד" כוונתו — שיבא מי שעבירות חמורות דומות עליו (נחשבות בדעתו) כקלות ("נקלה") וירהבו במי שאפילו עבירות קלות דומות עליו כחמורות ("נכבד").

ג ועוד בביאורו של פרק זה, אמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים — לא פסקו מהם בעלי אמנה, אנשים הנאמנים בדבריהם, ואינם משקרים. שנאמר: "כי יתפש איש באחיו בית אביו (לאמר) שמלה לך קצין תהיה לנו" (ישעיהו ג, ו), ומפרש, שבאים לאדם ואומרים לו: דברים שבני אדם דואגים שיהיו מתכסין כשמלה, דברי תורה שהם דברים מכוסים ונסתרים, ישנן תחת ידך שאתה בקי בהם.

מאי [מה פירוש] "והמכשלה הזאת" (ישעיהו ג, ו) — דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אלא אם כן נכשל בהן שאינם נקנים אלא על ידי נסיון רב — ישנן תחת ידך. ואף שבאים לאדם ואומרים לו כל אלה, הרי הוא "ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חבש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימני קצין עם" (ישעיהו ג, ז), ומה שאומר "ישא" — אין "ישא" אלא לשון שבועה, שנאמר: "לא תשא את שם ה' אלהיך" (שמות כ, ז), שהאיש הזה נשבע ואומר: "לא אהיה חבש", פירושו: לא הייתי מחובשי (מיושבי) בית המדרש מעולם, "ובביתי אין לחם ואין שמלה" — שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא גמרא. הרי שאפילו בזמן ירידתה של ירושלים אנשיה היו מודים על האמת, ומודיעים שלא למדו כלל.

ומקשים: ודלמא שאני התם [ושמא שונה שם], דאי אמר להו גמירנא [שאם יאמר להם למדתי] אמרי ליה [יאמרו לו]: אימא לן [אמור לנו] וכיון שהדבר ניתן להיבדק בקלות, אין אדם משקר בו. ודוחים: אם היה שקרן, הרי הוה ליה למימר [היה לו לומר] כי גמר [למד] ושכח, שלא לבייש עצמו. מאי [מה פירוש] "לא אהיה חבש" משמע שעד עכשיו למד — פירושו: לא אהיה חובש כלל, שמעולם לא למדתי. הרי שבכל זאת היו בעלי אמנה.

ומקשים: איני [האם כן הוא]?! והאמר [והרי אמר] רבא: לא חרבה ירושלים עד שפסקו ממנה בעלי אמנה, שנאמר: "שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה" (ירמיהו ה, א), משמע שבזמן ההוא לא היו בעלי אמנה כלל! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: