לא שנו (להלן) אותו (את יום טוב הראשון) את חוגג ואין אתה חוגג כל שבעה, אלא שלא גמר, אבל גמר — חוזר ומקריב.

ומבררים: מאי [מה פירוש] "גמר"? אילימא [אם לומר] שהכוונה היא שגמר להקריב קרבנותיו ושוב אין בידו קרבנות — אם כן מאי [מה] חוזר ומקריב? אלא הכוונה היא שלא גמר היום, ועדיין נשארו לו קרבנות — שאותם אינו חוזר ומקריב בשאר ימי החג, אבל אם גמר היום ולא הספיק להקריב — חוזר ומקריב, משמע שאף ר' יוחנן סבור שפעמים רשאי להקריב קרבן חגיגה שלא בפעם אחת.

א משנה מי שלא חג (לא הקריב קרבן חגיגה) ביום טוב הראשון של חג הסוכות — חוגג (מביא את קרבנותיו) בכל שאר ימי הרגל, ואף ביום טוב האחרון של חג (שמיני עצרת).

עבר הרגל ולא חג — אינו חייב באחריותו, שאף אם הפרישו ונאבד אינו צריך להביא קרבן אחר תחתיו, אלא איבד את המצוה, ועל זה נאמר "מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות" (קהלת א, טו).

ר' שמעון בן מנסייא אומר: איזהו מעוות שאינו יכול להתקן? לא כדוגמת הנאמר במשנה, שהיא רק הימנעות ממצוה, אלא זה הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר, שאינו יכול לתקן לחלוטין את עוונו, שהרי הממזר חי. שכן אם תאמר שמדובר בגונב וגוזל — אמנם מעוות הוא, אבל יכול לתקון שהרי יכול הוא להחזירו את מה שלקח, ויתקן.

ר' שמעון בן יוחי אומר: אין קורין מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות, ואיזה? זה תלמיד חכם הפורש מן התורה שהיה מתוקן ונתקלקל — הוא שאינו יכול לבא לידי תיקון.

ב גמרא נאמר במשנה שאם לא הביא חגיגתו ביום טוב ראשון של חג הסוכות, יכול להביאה אף בשמיני עצרת, אף שהוא לכאורה חג לעצמו, ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' ישמעאל: לומדים גזירה שווה, נאמר "עצרת" בשביעי של פסח (דברים טז, ח) ונאמר "עצרת" בשמיני של חג (ויקרא כג, לו), מה להלן עצרת של פסח היא לתשלומין, שהרי היא בוודאי חלק מן החג, ואפשר להשלים בה את חובות החג — אף כאן שמיני עצרת של חג הסוכות הוא לתשלומין.

ומעירים: צריך לומר שבשני המקרים הללו המלה "עצרת" איננה נחוצה לענין אחר אלא ללימוד זה, והיא מופנה (פנויה ומיוחדת ללימוד זה), דאי לאו [שאם איננה] מופנה הרי לפי הכללים שבידינו, אם המלים המשמשות לצורך גזירה שווה אינן לגמרי מופנות (כלומר, בלתי נחוצות לענין), איכא למיפרך [יש אפשרות להפריך לשבור] את הגזירה השווה אם מוצאים הבדל בין הנושאים, וכאן גם כן יש מקום להקשות: מה לשביעי של פסח שכן אינו חלוק בדינו מן הימים שלפניו לענין קרבנות החג ואיסור חמץ, תאמר בשמיני של חג הסוכות שחלוק מן הימים שלפניו שהרי אין בו חיוב סוכה ולולב,

לאיי אפנויי מופנה [על כן ודאי מופנה]. וכיצד אנו מוכיחים זאת; מכדי [הרי] מאי [מה פירוש] "עצרת" — עצור (מנוע, אסור) בעשיית מלאכה, אולם דבר זה אינו נחוץ, הכתיב [שהרי נאמר] במפורש באותו יום "לא תעשה מלאכה" (דברים טז, ח), ואם כן, "עצרת" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? אלא שמע מינה [למד מכאן] שבא הדבר לאפנויי [להפנות] ועל מנת להשוות את הדינים בדרך גזירה שווה.

ומעירים: והתנא בברייתא מייתי לה מהכא [מביא, לומד אותה את ההלכה הזו, מכאן] מפסוק אחר: דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בחג הסוכות: "וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים" (ויקרא כג, מא), יכול יהא חוגג והולך (מביא קרבנות הרגל) כל שבעה ימים של החג — תלמוד לומר: "אתו", ונדייק: אותו, את יום הראשון של החג, אתה חוגג, ואי אתה חוגג כל שבעה. אם כן למה נאמר "שבעה" — לתשלומין, ליום הראשון.

ומנין שאם לא חג יום טוב הראשון של חג הסוכות שחוגג והולך את כל הרגל וגם יום טוב האחרון של סוכות — תלמוד לומר: "בחדש השביעי תחגו אתו" (ויקרא כג, מא) משמע שאפשר לחוג לא רק בשבעת ימי החג, אלא גם לאחר מכן, אי [אם] "בחדש השביעי" — יכול יהא חוגג והולך כל החדש כולו — תלמוד לומר "אותו", משמעו: "אותו" את החג אתה חוגג, ואי אתה חוגג חוצה לו בימי החול.

ג לעצם ההלכה הנזכרת בברייתא זו שואלים: ומאי [ומה המשמעות] של תשלומין ששנינו? ומשיבים, ר' יוחנן אמר: תשלומין לראשון, שכל קרבנות שהיה חייב להביא ביום הראשון של הרגל ולא הביא — יכול להשלים הבאתם בימים אחרים. ור' אושעיא אמר: תשלומין זה לזה, שכל יום הוא חיוב לעצמו — אם לא הביא קודם את קרבנו.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? ומשיבים, אמר ר' זירא: לענין מי שהיה חיגר ביום הראשון של החג ונתפשט (והבריא) ביום השני איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל למעשה, לדעת ר' יוחנן שאמר: הימים האחרים הם תשלומין לראשון בלבד, וכיון שלא חזי [היה ראוי] לחוג בראשון שוב לא חזי [אינו ראוי] גם בשני, שהרי השני אינו אלא תשלומים לראשון בלבד. ולדעת ר' אושעיא שאמר שכל הימים הם תשלומין זה לזה, ומשום כך אף על גב דלא חזי [אף על פי שאינו ראוי] בראשון מכל מקום הרי חזי [הוא ראוי] בשני, שהרי הוא חיוב בפני עצמו.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והרי במקום אחר נחלקו אמוראים בפרטי דיני הנזיר; נזיר שנטמא במת חייב להביא קרבן על טומאתו ועליו להתחיל למנות את ימי נזירותו מתחילה. אמנם הנזיר מביא קרבן אחד על טומאות רבות, אבל אם עברו שמונה ימים מאז טומאתו הראשונה וחזר ונטמא, חייב הוא להביא שני קרבנות, משום שהטומאה השניה היתה בזמן הראוי כבר למנין נזירותו המחודשת.

ובפרטי דין זה נחלקו: חזקיה אמר שאם נטמא ביום השמיני — מביא קרבן נוסף, אולם אם נטמא בלילה שלפניו — אינו מביא, שכיון שהלילה אינו זמן ראוי להבאת קרבנות, לכן אף שכבר עברו שבעה ימים, עדיין איננו נחשב כאילו נטמא ביום שראוי לו להבאת הקרבן, היום השמיני, ואינו חייב להביא קרבן נוסף, אלא די לו בקרבן אחד.

ור' יוחנן אמר: אף אם נטמא בלילה נמי [גם כן] מביא קרבן נוסף, שאף כי הלילה אינו ראוי לקרבן, ואינו נחשב כראוי לגמרי לחובת נזירות, בכל זאת סבור ר' יוחנן שמביא קרבן נוסף, ומכאן שהוא סובר, שמי שלא יכול להביא קרבן בזמן מסויים, לא נדחה על ידי כך לחלוטין, ועדיין הוא נחשב כמחוייב בדבר הואיל ויש לו תשלומין למחר.

אמר ר' ירמיה: יש להבדיל בין המקרים, כי שאני [שונה] קרבן הבא מחמת הטומאה דיש לה תשלומין בפסח שני שאין לראות את הדיחוי כשאינו ראוי לקרבן כדיחוי מוחלט, המבטל את עצם חובת הקרבן באותו יום, וראיה לדבר מדיני קרבן פסח, שמי שלא יכל להקריב את הפסח בזמנו מחמת טומאה, אינו נדחה לגמרי, אלא משלים את הקרבתו בארבעה עשר באייר (פסח שני), ואף דין נזיר שנטמא כן.

מתקיף לה [מקשה על כך], על סברה זו רב פפא: הניחא [זה נוח] למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי פסח