אלמא קסבר [מכאן שסבור הוא] שחגיגת ארבעה עשר לאו דאורייתא [אינה מן התורה], וכיון שאין חובה מן התורה להביאה, יכול להביאה אף מן המעשר.

א אמר מר [החכם] בברייתא, בית הלל אומרים: מביאים שלמי חגיגה אף מן המעשר. ושואלים: אמאי [מדוע]? הלא דבר שבחובה הוא, וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין, וכיצד יכול להביא קרבנות חובתו מן המעשר? אמר עולא: מדובר פה בטופל (מוסיף) כלומר, שמוסיף מן המעשר על החולין ומביאם כאחד.

בפרטי הלכה זו של טפילה נחלקו אמוראים: חזקיה אמר, טופלין בהמה לבהמה, שאם יש בביתו אנשים רבים ולא תספיק בהמה אחת, מביא בהמה אחת לשם חגיגה מן החולין, והשאר יטפול (יוסיף) ויקנה מכספי המעשר, שכיון שיוצא ידי חובת חגיגה באחת מהם יכול להביא את האחרות ממעשר שני או מעשר בהמה, ואין טופלין מעות למעות, שאין לצרף כספי מעשר וכספי חולין כדי לקנות בהם בהמה אחת לחגיגה. ור' יוחנן אמר להיפך: טופלין מעות למעות, ואין טופלין בהמה לבהמה.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של חזקיה, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן. ומפרטים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן, נאמר: "מסת נדבת ידך אשר תתן" (דברים טז, י) — מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין. ומנין שאם רצה לערב מערב — תלמוד לומר: "כאשר יברכך ה' אלהיך" (דברים טז, י) משמע שיכול להוסיף, ולשון "מערב" משמעה — עירוב כספים זה בזה.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של חזקיה: "מסת" — מלמד שאדם מביא חובתו מן החולין, ונחלקו בדין זה בית שמאי ובית הלל שבית שמאי אומרים: יום ראשון אינו מביא אלא מן החולין, מכאן ואילך מביא אף מן המעשר. ובית הלל אומרים: אכילה ראשונה מן החולין, מכאן ואילך מן המעשר. ואנו מבינים ש"אכילה ראשונה" היא בהמה ראשונה שאוכל וזה כשיטת חזקיה.

וכל זה אמור ביום טוב עצמו, ושאר כל ימות הפסח, שבהם חייב להביא שלמי שמחה, אדם יוצא ידי חובתו אפילו במעשר בהמה. ושואלים: ביום טוב מאי טעמא [מה טעם] לא יוצא ידי חובה במעשר בהמה?

אמר רב אשי: יש לחשוש שאם יזדקק לבהמות נוספות, כיון שהדבר נחוץ לו דלמא אתי לעשורי [שמא יבוא לעשר] ביום טוב עצמו, ואי אפשר לעשר ביום טוב משום סקרתא [הצבע], שכל היוצא עשירי היו צובעים אותו בצבע אדום, וכיון שהדבר אסור ביום טוב משום מלאכת כותב, אי אפשר להפריש מעשר.

ולבירור דברי הברייתא שואלים: מאי [מה] משמע, כיצד מובן דהאי מסת לישנא [ש"מסת" זה האמור בכתוב לשון] של חולין הוא? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ" (אסתר י, א), ובוודאי שמדובר במס שהוא חולין.

ב שנינו במשנה כי ישראל יוצאין ידי חובתן במצות שמחה בנדרים ונדבות. תנו רבנן [שנו חכמים] על הכתוב "ושמחת בחגך" (דברים טז, יד) — לרבות כל מיני שמחות למצות שמחה, שכיון שציוותה התורה לשמוח (באכילת בשר) בחג, וכל הראוי לאכילה מצטרף למצוה זו, מכאן אמרו חכמים: ישראל יוצאין ידי חובתן בשמחה על ידי זה שאוכלים בבשר נדרים ונדבות ובמעשר בהמה,

והכהנים יוצאים ידי חובת שמחה באכילת חטאת ואשם ובבכור, ובחזה ושוק של שלמים. יכול יצאו אף באכילת עופות (חטאת העוף) ובמנחות — תלמוד לומר: "ושמחת בחגך",