כן אלא בחיה (יולדת), שכיון שמתה מחמת הלידה דמה ממשיך לשתות. אבל שאר נשים — מניחין את מיטתן ברחוב.

ר' אלעזר אמר: אפילו שאר הנשים אין מניחים את מיטתן ברחוב, דכתיב [שנאמר]: "ותמת שם מרים ותקבר שם" (במדבר כ, א), ורמז הוא לדבר זה: סמוך למיתה קבורה, שהאשה שמתה ראוי לקרב את הקבורה למקום המיתה.

ועל אותו כתוב אמר ר' אלעזר: אף מרים במיתת נשיקה של ה' מתה. ומהיכן למדים זאת — אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה של המילים "שם" "שם" ממשה שנאמר בו: "וימת שם משה עבד ה' בארץ מואב על פי ה' " (דברים לד, ה). ומפני מה לא נאמר בה במפורש כמו במשה "על פי ה' " — מפני שגנאי הדבר לאומרו שמתה אשה בנשיקה של ה', ולכן לא נאמר במפורש.

אמר ר' אמי: למה נסמכה הפרשה העוסקת במיתת מרים לפרשת פרה אדומה — לומר לך: מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת. אמר ר' אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה — ללמד: מה בגדי כהונה מכפרין, אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מת אדם פתאום — זו היא מיתה חטופה, חלה יום אחד ומת — זו היא מיתה דחופה. ר' חנניא בן גמליאל אומר: זו היא מיתת מגפה, שנאמר: "בן אדם הנני לקח ממך את מחמד עיניך במגפה" (יחזקאל כד, טז), וכתיב [ונאמר] בקיומה של נבואה זו "ואדבר אל העם בבקר ותמת אשתי בערב" (יחזקאל כד, יח).

חלה שני ימים ומת — זו היא מיתה דחויה (שנדחה, נדחף מחייו והלך לו). חלה שלשה ימים ומת — זוהי מיתת גערה. מת אחר ארבעה ימי מחלה — זוהי מיתת נזיפה. מת אחר חמישה ימים — זו היא מיתת כל אדם.

אמר ר' חנין: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — שנאמר: "הן קרבו ימיך למות" (דברים לא, יד), וכך אנחנו דורשים: "הן" פירושו אחד, "קרבו" הוא לשון רבים — לפחות תרי [שניים]. "ימיך" גם הוא לשון רבים — שוב תרי [שניים], הא [הנה] חמשה. ומדוע אומרים כי "הן" הוא חד [אחד] — שכן בלשון יוני קורין לאחת "הן".

ועוד מסימני מיתה: מת אדם בגיל חמשים שנה — זו היא מיתת כרת. בן חמשים ושתים שנה — זו היא מיתתו של שמואל הרמתי. מת בן ששים — זו היא מיתה בידי שמים.

אמר מר זוטרא: מאי קרא [מהו הכתוב] המלמד על כך — דכתיב [שנאמר]: "תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה, כו), "בכלח" בגימטריא שיתין הוו [שישים הם] והם רמז שיש בכך עונש משמים.

מת בן שבעים — הרי זו שיבה. מת בן שמונים — הרי זה גבורות, דכתיב [שנאמר]: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה" (תהלים צ, י). אמר רבה: לא בחמישים בלבד היא מיתת כרת, אלא מחמשים ועד ששים שנה זו היא מיתת כרת. והאי דלא חשיב להו [ומה שלא מנה אותן] את כל השנים הללו כאחת — משום כבודו של שמואל הרמתי שמת בן חמישים ושתים.

מסופר: רב יוסף כי הוה בר שיתין [כאשר היה, נעשה בן שישים], עבד להו יומא טבא לרבנן [עשה להם יום טוב משתה לחכמים], ופירש טעם השמחה, אמר: נפקי לי [יצאתי] מעונש כרת. אמר ליה [לו] אביי: נהי דנפק ליה מר [אם אמנם יצא לו אדוני] מכרת דשני [של שנים], מכרת דיומי [של ימים] מי נפיק מר [האם יצא אדוני]? שהרי אמרו שמיתה פתאומית נחשבת כמיתת כרת! אמר ליה [לו]: נקוט לך מיהא פלגא בידך [החזק לך על כל פנים חצי בידך] שלפחות מאופן אחד של מיתת כרת יצאתי.

מסופר: רב הונא נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] פתאום, הוו קא דייגי רבנן [היו דואגים החכמים], שהרי אמרנו שסימן רע הוא, תנא להו [שנה להם] החכם זוגא שמן המקום הדייב: לא שנו כללים אלה אלא כשלא הגיע האיש לגבורות, אבל אם הגיע לגבורות ומת פתאום — זו היא מיתת נשיקה.

אמר רבא: חיי, בני ומזוני [אורך חיים, בנים ומזונות], לא בזכותא תליא מילתא [בזכות האדם תלוי הדבר], אלא במזלא תליא מילתא [במזל תלוי הדבר]. דהא [שהרי] רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו [שניהם חכמים צדיקים היו], וסימן לדבר מר מצלי ואתי מיטרא ומר מצלי ואתי מיטרא [חכם זה היה מתפלל בזמן עצירת גשמים ובא, ירד גשם, וחכם זה היה מתפלל ובא ירד גשם], ובכל זאת היו חייהם שונים מאוד,

רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין [חי תשעים ושתים שנה], ואילו רבה חיה ארבעין [חי ארבעים שנה] בלבד, בי [בבית] רב חסדא היו שיתין הלולי [שישים חתונות], ואילו בי [בבית] רבה היו שיתין תיכלי [שישים שכולים, אסונות], כלומר בבית רב חסדא היו מאורעות אושר רבים ולהיפך בבית רבה.

בי [בבית] רב חסדא היתה סמידא לכלבי [פת סולת לכלבים] ולא מתבעי [היתה מתבקשת], שהיה אוכל לרוב, בי [בבית] רבה נהמא דשערי לאינשי [לחם שעורים לאנשים] ולא משתכח [נמצא]. מכאן אפשר ללמוד שאורך הימים, בנים, ומזונות אינם תלויים בצידקותו של אדם אלא במזלו.

כיון שהוזכר עושרו של רב חסדא מביאים מה שאמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא [שלושה דברים אלה ביקשתי מלפני השמים], תרתי יהבו [שנים נתנו] לי, חדא [אחד] לא יהבו [נתנו] לי; ביקשתי שיתנו לי את חוכמתיה [חוכמתו] של רב הונא ועותריה [ואת עושרו] של רב חסדא, ויהבו [ונתנו] לי. ביקשתי שיתנו לי את ענותנותיה [ענותנותו] של רבה בר רב הונא ולא יהבו [נתנו] לי.

ב ומכאן לסיפורי דברים על מיתת צדיקים. רב שעורים אחוה [אחיו] של רבא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רבא, חזייה דהוה קא מנמנם [וראה אותו שהוא גוסס]. אמר ליה [לו] רבא לאחיו: לימא ליה מר דלא לצערן [יאמר לו אדוני למלאך המוות שלא יצערני]. אמר ליה [לו] רב שעורים לרבא: מר לאו שושביניה [וכי אדוני לא חבירו] של מלאך המוות הוא? שידוע היה שלא היה חושש ממנו. אמר ליה [לו] רבא: כיון דאימסר מזלא [שנמסר ואבד המזל שלי], שנגזר עלי למות, שוב לא אשגח [משגיח] בי מלאך המוות, שאינו שם לב אלי. אמר ליה [לו] רב שעורים לרבא: ליתחזי [ייראה] לי מר [אדוני] בחלום לאחר מיתה. ואכן, איתחזי ליה [נראה לו]. אמר ליה [לו] רב שעורים לרבא: הוה ליה למר צערא [היה לו לאדוני צער] במיתה? אמר ליה [לו]: כי ריבדא דכוסילתא [כמו דקירה של הקזת דם].

כיוצא בזה מסופר: רבא הוה יתיב קמיה [היה יושב לפני] רב נחמן, חזייה דקא מנמנם [ראהו שהוא גוסס]. אמר ליה [לו] רב נחמן לרבא: לימא ליה מר דלא לצערן [יאמר לו אדוני למלאך המוות שלא יצערני]. אמר ליה [לו] רבא: וכי מר לאו [אדוני לא] אדם חשוב הוא, שמתחשבים בו בשמים? אמר ליה [לו] רב נחמן: בעולם עליון מאן חשיב מאן ספין מאן רקיע [מי חשוב, מי נכבד, מי מתוקן]!

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: ליתחזי [ייראה] לי מר [אדוני] בחלום לאחר מיתה. איתחזי ליה [נראה לו]. אמר ליה [לו] רבא: הוה ליה למר צערא [וכי היה לו לאדוני צער במיתה]? אמר ליה [לו] רב נחמן: כמישחל בניתא מחלבא [כהוצאת שערה מחלב], שהיא קלה ביותר, ועם זאת ואי [ואילו] אמר לי הקדוש ברוך הוא זיל בההוא עלמא כד הוית [לך לאותו עולם, עולם הזה, כמו שהיית] — לא בעינא [הייתי רוצה], משום דנפיש ביעתותיה [שמרובה אימתו של מלאך המוות], ולא הייתי רוצה לעבור פעם נוספת אימה זו.

ועוד מסופר: ר' אלעזר הוה קאכיל [היה אוכל] תרומה, איתחזי ליה [נראה לו מלאך המוות], אמר ליה [לו] למלאך המוות: תרומה קא אכילנא [אני אוכל], ולאו [וכי לא] קודש איקרי [היא נקראת]? ואין זה ראוי שאמות כעת ואטמא הקודש. שמע לו מלאך המוות, והניח לו. חלפא ליה שעתא [עברה לו השעה] וחי עוד זמן לאחר מכן.

כיוצא בזה מסופר: רב ששת איתחזי ליה בשוקא [נראה לו מלאך המוות בשוק], אמר ליה [לו] רב ששת למלאך המוות: וכי אמות בשוקא [בשוק] כבהמה? איתא לגבי ביתא [בוא אל הבית] והמיתני שם כדרך בני אדם.

רב אשי איתחזי ליה בשוקא [נראה לו מלאך המוות בשוק], אמר ליה [לו] רב אשי למלאך המוות: איתרח לי תלתין יומין, ואהדרי לתלמודאי [המתן לי שלושים יום, ואחזור על תלמודי], דאמריתו [שאתם אומרים] למעלה: אשרי מי שבא לכאן לעולם הבא ותלמודו בידו. ביום תלתין [שלושים] אתא [בא] מלאך המוות לקחתו. אמר ליה רב אשי למלאך המוות: מאי כולי האי [מה כל זה], מדוע אתה ממהר כל כך, ואינך יכול לדחות את מיתתי? אמר לו: קא דחקא רגליה [דוחקת אותך רגלו] של רב הונא בר נתן שהוא צריך להיות ראש הדור במקומך, ואין מלכות נוגעת בחבירתה ונוטלת ממנה אפילו כמלא נימא (שערה), ולכן אי אפשר להאריך את ימיך.

רב חסדא, לא הוה יכיל ליה [היה יכול לו מלאך המוות], משום שלא הוה שתיק פומיה מגירסא [היה פוסק פיו מללמוד], סליק יתיב בארזא [הלך מלאך המוות וישב בארז], העמוד המרכזי שמחזיק את דבי [בית] רב. פקע ונשבר ארזא [הארז] ושתק רב חסדא, שנבהל רגע מהרעש, ויכיל ליה [ואז יכול לו].

ר' חייא לא הוה [היה] מלאך המוות מצי למיקרבא ליה [יכול להתקרב אליו] מפני צידקותו, יומא חד אידמי ליה כעניא, אתא טריף אבבא [יום אחד נדמה לו מלאך המוות כעני, בא ודפק על הדלת], אמר ליה [לו]: אפיק [הוצא] לי ריפתא [לחם], אפיקו ליה [הוציאו לו]. אמר ליה [לו] המלאך לרבי חייא: ולאו קא [וכי לא] מרחם מר [אדוני] אעניא [על עני]? אההוא גברא אמאי לא קא מרחם מר [ומדוע אין אדוני מרחם עלי] לתת לי את מבוקשי? גלי ליה [גילה לו] מי הוא ומה תפקידו זה אחוי ליה שוטא דנורא, אמצי ליה נפשיה [הראה לו שוט של אש להוכיח שאכן הוא מלאך המוות, ואז מסר לו את עצמו].