וטווה על יריכו חוטי תכלת לציציתו, אבל אינו טווה כרגיל בפלך, שיש לעשות שינוי במועד.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על יריכו תכלת לציציתו, ולאחרים יכול לעשות זאת רק בטובה אבל לא בשכר, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אם עשה לעצמו הריהו יכול להיות מערים, ומוכר את שלו, וחוזר וכותב שוב לעצמו. ר' יוסי אומר: כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

אורי ליה [הורה לו] רב לרב חננאל, ואמרי לה [ויש אומרים שהורה זאת] רבה בר בר חנה לרב חננאל: הלכה, כותב ומוכר כדרכו כדי פרנסתו.

ב שנינו במשנה שטווה על יריכו תכלת לציצית. תנו רבנן [שנו חכמים]: טווה אדם על יריכו תכלת לציציתו, אבל לא באבן שעושים אותה כמעין פלך להקל על הטוויה. אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אף באבן טווים. ר' יהודה אומר משמו: באבן מותר אבל לא בפלך, וחכמים אומרים: בין באבן בין בפלך.

אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה היא שמותר לטוות ציצית בחול המועד בין באבן בין בפלך, משום חיבת המצוה. וכן הלכה: כותב בחול המועד כדרכו ומוכר כדי פרנסתו.

ג משנה הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל כיון שהתאבל כבר זמן מסויים קודם הרגל בטלה הימנו (ממנו) גזרת (איסורי ודיני אבילות של) שבעה ואיננו צריך להשלים ולנהוג שבעת ימי האבל לאחר הרגל. ואם קבר את מתו שמונה ימים קודם הרגל — בטלו הימנו גזרת שלשים, שאיננו נוהג עוד באיסורי שלושים ימי האבילות אחר הרגל.

מפני שאמרו חכמים כלל בענין זה: שבת עולה נחשבת בתוך ימי האבל אף שאין מתאבלים בה, אבל אינה מפסקת את האבל, והאבילות נמשכת אחריה. רגלים מפסיקין, שאם החל לנהוג אבילות קודם הרגל, היא נפסקת על ידי הרגל, אבל אינן עולין, שאם לא נהג אבילות כלל קודם הרגל (או שמת לו מת ברגל) צריך להשלים את אבלו אחר כך ואין ימי הרגל נחשבים במנין זה.

ר' אליעזר אומר: משחרב בית המקדש, עצרת (חג השבועות) כשבת, שאין נוהגים עוד מנהג חג בימים שלאחר החג, שבמקדש היו מקריבים הרבה קרבנות חג שלא הקריבו בשבועות גם שישה ימים אחר החג. ובזמן הזה שבטלו הקרבנות, כיון שהוא יום חג אחד בלבד דינו כשבת לענין אבילות שעולה מן המנין ואינו מפסיק.

רבן גמליאל אומר: אפילו ראש השנה ויום הכפורים נחשבים כרגלים שמפסיקים את האבילות ואינם עולים. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא העצרת נחשבת לענין אבילות כרגלים, ראש השנה ויום הכפורים נידונים כשבת.

ד גמרא על דברי המשנה שגזירות שבעה ושלושים ימים בטלו, אמר רב: גזרת — בטלו, כלומר, האיסורים העיקריים שיש בדבר בטלו, אולם ימים של אבילות עצמם לא בטלו לחלוטין, והם נחשבים כתלויים ועומדים, וכן אמר רב הונא: גזרת — בטלו, ימים — לא בטלו. ורב ששת אמר: אפילו ימים נמי [גם כן] בטלו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם], כלומר, מה הכוונה שימים לא בטלו? ומסבירים, שאם היה אבל שמונה ימים קודם הרגל (וגזירת איסור הגילוח בטלה בגלל החג) ולא גילח משום מה בערב הרגל — אסור לגלח אחר הרגל עד תום שלושים יום, שכן ימי האבל לא בטלו לחלוטין, וכיון שלא השתמש בהיתר שהיה לו בחג — עליו לנהוג איסור שלושים יום לאחר מכן.