סקר
איך אתה לומד דף יומי?






 

פירוש שטיינזלץ

תלמיד שנידה לכבודו לא משום שהמנודה עבר עבירה, אלא שפגע בכבודו — נדויו נידוי. דתניא כן שנינו בברייתא]: מנודה לרב — מנודה לתלמיד, מנודה לתלמיד — אינו מנודה לרב. ונדייק: לרב הוא שאינו מנודה, הא לכולי עלמא [הרי לכל העולם, לכול] — הוא מנודה, ונברר:

למאי [למה] נידה אותו? אי במילי דשמיא [אם בדברים בענייני שמים] משום שאותו אדם עבר עבירה — מדוע לא יהיה מנודה גם לרב? הלא כבר נאמר "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' "(משלי כא, ל), שנגד ה', ובמקום שיש חילול שמו, אין להחשיב שום דבר, גם לא את גדלותו של הרב וחכמתו, שגם הוא צריך לנהוג נידוי באדם זה! אלא לאו [האם לא] מדובר כשנידה לכבוד עצמו, ואם כן משמע מכאן שנידויו נידוי לכל אדם (פרט לרב).

אמר רב יוסף: צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה [תלמיד חכם עושה דין לעצמו בדבר הברור לו] ואינו צריך ללכת לבית דין שיפסקו דינו תחילה, וכן הוא נוהג כשנהגו בו זלזול.

א מסופר: ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה [תלמיד חכם אחד שהיו עליו שמועות רעות] שהיה חשוד בדבר עבירה, אמר רב יהודה: היכי ליעביד [כיצד נעשה]? לשמתיה [אם ננדה אותו]צריכי ליה רבנן [צריכים אותו חכמים], שהיה גדול בתורה, ואם לא לשמתיה [ננדה אותו] — קא מיתחיל שמא דשמיא [יתחלל שם שמים].

אמר ליה [לו] רב יהודה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא [האם שמעת דבר בענין זה]? אמר ליה [לו], הכי [כך] אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב [מה פירוש הכתוב]: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ז), ללמדנו: אם דומה הרב למלאך ה' — יבקשו תורה מפיו, ואם לאו שאיננו טהור וכשר — אל יבקשו תורה מפיו, ואפילו הוא גדול בתורה אין ללמוד ממנו.

וכיון שכן שמתיה [נידה אותו] רב יהודה לאותו תלמיד. לסוף איחלש [בסוף לאחר זמן נחלש] רב יהודה ועמד למות. אתו רבנן לשיולי ביה [באו חכמים לשאול בו לשלומו] ואתא איהו נמי בהדייהו [ובא הוא המנודה גם כן איתם], כד חזייה [כאשר ראה אותו] רב יהודה חייך,

אמר ליה [לו] המנודה: לא מסתייך [דייך] דשמתיה לההוא גברא [שנידיתי את האיש ההוא], אותי, אלא אחוכי נמי חייך בי [אתה גם צוחק עלי]?! אמר ליה [לו] רב יהודה: לאו בדידך מחייכנא [לא בשלך, עליך אני צוחק] אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי [שכאשר אני הולך לעולם ההוא שמח אני], שאפילו לגברא כוותך [לאדם גדול כמוך] לא חניפי ליה [החנפתי לו] ונהגתי בו כדין.

כאשר נח נפשיה [נחה נפשו, נפטר] רב יהודה, אתא לבי מדרשא [בא המנודה לבית המדרש], אמר להו [להם] לחכמים: שרו [התירו] לי את הנידוי! אמרו ליה רבנן [לו החכמים]: גברא דחשיב [אדם חשוב] כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך [אין כאן שיוכל להתיר לך], אלא זיל לגביה [לך אל] ר' יהודה נשיאה [הנשיא] בארץ ישראל דלישרי לך [שיתיר לך], אזל לקמיה [הלך לפניו], אמר ליה [לו] ר' יהודה הנשיא לר' אמי: פוק [צא] עיין בדיניה [בדינו], אי מיבעי למשרא ליה [אם צריך להתיר לו] — שרי ליה [התר לו בשליחותי].

עיין ר' אמי בדיניה [בדינו], סבר למישרא ליה [וחשב להתיר לו], עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו ואמר: ומה שפחה של בית רבי שנידתה אדם פעם לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה להתירו עד שלש שנים, יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה, שצריך להתחשב בדבריו ואל לנו להתיר את הנידוי.

אמר ר' זירא: מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא [מה קרה זה לפנינו שבא עכשיו זקן זה ר' שמואל בר נחמני לבית המדרש] דהא [שהרי] כמה שני [שנים] לא אתא [בא] ובדיוק היום נזדמן בשעת דיון זה, שמע מינה לא מיבעי למישרא ליה [למד מכאן שאין צריך להתיר לו] שצירוף מאורעות זה — לא מקרה הוא, אלא יש לראותו כהוראת דברים משמים. שנזדמן שבדיוק ביום זה יבא אותו חכם ויביע דעתו זו, לא שרא ליה [התיר לו]. נפק כי קא בכי ואזיל [יצא המנודה כשהוא בוכה והולך],

אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב [באה צירעה ועקצה אותו באמתו, באבר, ומת]. כיון שהיה תלמיד חכם גדול עיילוהו למערתא דחסידי [הכניסוהו, לקוברו, למערה שבה קוברים את החסידים] ולא קיבלוהו, שעמד נחש בפתח המערה ולא נתן להכניסו, עיילוהו למערתא דדייני [הכניסו אותו למערה של דיינים] ושם קיבלוהו.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] קיבלו אותו במקום זה? ומשיבים: שאף שחטא, מכל מקום דעבד [שעשה] כדעת ר' אילעאי. דתניא כן שנינו בברייתא], ר' אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול להשתלט עליו — ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, כמנהגם של אבלים שמא ישפיע עליו הדבר ולא יעבור, ואם לא הועיל — יעשה מה שלבו חפץ, ולפחות אל יחלל שם שמים בפרהסיא. וכיון שאותו אדם אף שעבר עבירה עשה זאת בצינעה באופן שלא יהיה חילול השם בגלוי, ראוי היה לקבורה מכובדת.

ושואלים: אותו סיפור שהזכיר רבי שמואל בר נחמני בענין שפחה של בית רבי מאי היא [מה הוא]? ומסופר, דאמתא דבי [שהמשרתת, השפחה, של בית] רבי חזיתיה לההוא גברא דהוה מחי [ראתה אדם אחד שהיה מכה] לבנו הגדול אמרה: ליהוי ההוא גברא בשמתא [שיהא אדם זה המכה בנידוי], דקעבר הרי הוא עובר] משום "ולפני עור לא תתן מכשל" (ויקרא יט, יד). וכעין מה דתניא [ששנינו בברייתא], מה שנאמר: "ולפני עור לא תתן מכשל" — במכה לבנו גדול הכתוב מדבר, שכן אם מכה בן גדול עלול הבן להתרגז ולהכות את אביו ויעבור עבירה חמורה, ולכן אסור לאדם להכות בן גדול.

בענין דומה מסופר: ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא [היה שומר פרדס בשכר], אתא ההוא גברא וקאכיל תאיני [בא אדם אחד ואכל תאנים מאותו פרדס], רמא ביה קלא [הרים בו קולו, צעק עליו] ולא אשגח ביה [השגיח בו] אותו האיש והמשיך לאכול. אמר ריש לקיש: להוי ההוא גברא בשמתא [שיהא אותו איש בנידוי]. אמר ליה [לו] אותו אדם: אדרבה, להוי ההוא גברא בשמתא [להיפך, יהא אותו איש, ריש לקיש בנידוי], שכן, אם ממון נתחייבתי לך שנטלתי תאנים שלא ברשות, נידוי מי [האם] נתחייבתי לך? והלך אותו אדם משם.

אתא לבי מדרשא [בא ריש לקיש לבית המדרש] לשאול מה דינו. אמרו ליה [לו]: הנידוי שלו, של אותו אדם — נידוי, והרי אתה מנודה, ואילו הנידוי שלך — אינו נידוי, שכן צדק אותו אדם, שלא היתה לך זכות לנדותו על מה שעשה.

ושאל אם כן ומאי תקנתיה [ומה תקנתו] של נידוי זה? ענו לו חכמים: זיל לגביה דלישרי לך [לך אליו שיתיר לך]. אמר להם: לא ידענא ליה [אינני מכיר אותו], אמרו ליה [לו]: זיל לגבי נשיאה דלישרי לך [לך אל הנשיא שיתיר לך], דתניא כן שנינו בברייתא]: נידוהו ואינו יודע מי נידהו — ילך אצל הנשיא, ויתיר לו נדויו.

ועוד בענין נידוי אמר רב הונא, באושא התקינו: אב בית דין שסרח בעבירה — אין מנדין אותו, אף על פי שראוי לכך כדי לא להביא לחילול השם, אלא אומר לו כלשון הכתוב: "הכבד ושב בביתך" (מלכים ב' יד, י), כלומר, יהיה זה לכבודך אם תשאר בביתך ולא תשמש בתפקידך ולא תבוא בציבור. חזר וסרח — מנדין אותו אפילו בפרהסיה, מפני חילול השם, שלא יאמרו שכיוון שאדם גדול הוא אין חכמים מענישים אותו כראוי, ומעירים:

ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח — אין מנדין אותו בפרהסיא כלל, שנאמר: "וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה" (הושע ד, ה), ופירושו: שאם הנביא, כלומר, אדם גדול, כושל בעבירה — כסהו כלילה, ואין מענישים אותו בפומבי.

באותו ענין מסופר: מר זוטרא חסידא [החסיד], כי מיחייב צורבא מרבנן שמתא [כאשר היה מתחייב לפניו תלמיד חכם בנידוי], ברישא משמית נפשיה, והדר משמית לדידיה [בתחילה היה מנדה את עצמו משום כבודו של התלמיד החכם, ואחר כך היה מנדה את אותו תלמיד חכם]. והיות ונידוי עצמו היה רק משום כבודו של התלמיד חכם שנידה, לכן כי הוה עייל באושפיזיה שרי ליה לנפשיה, והדר שרי ליה לדידיה [כאשר היה נכנס למלונו היה מתיר לעצמו את הנידוי, ואחר כך היה מתיר לו לאותו אדם].

אמר רב גידל אמר רב: תלמיד חכם מנדה לעצמו, כלומר, את עצמו, וכן מיפר לעצמו את הנידוי הזה. אמר רב פפא: תיתי [תבוא] לי טובה, כלומר, משתבח אני בכך שלא שמיתי צורבא מרבנן [נדיתי תלמיד חכם] מעולם. ושואלים: אם כן, אלא כי קא מיחייב צורבא מרבנן שמתא, היכי עביד [כאשר מתחייב תלמיד חכם נידוי, מה היה עושה]? ומשיבים: כי הא דבמערבא מימנו אנגידא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא [כמו זה, שבארץ ישראל היו נמנים ומחליטים בבית דין על הלקאת תלמיד חכם ולא היו נמנים על נידוי], שהעדיפו עונש מלקות על נידוי.

ב וכעין הסבר לחומרת העונש שבנידוי, מאי [מה לשון] "שמתא"? אמר רב: הוא נוטריקון שם מיתה, שהוא רמז שיש בנידוי ענין של מיתה. ושמואל אמר: "שמתא" פירושו — שממה יהיה, ומהניא ביה כי טיחיא בתנורא [ומועילה, נכנסת בו כמו שומן שטחים בתנור], שכשם שנשאר שומן בלוע בתנור, כך נשאר תמיד משהו מן הקללה שבנידוי גם לאחר שמתירים אותו.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] דעה זו על דעת ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: כשם שנכנסת השמתא במאתים וארבעים ושמונה איברים כשמטילים אותה, כך כשהיא יוצאה — יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים.

ורמז לדבר: כשהיא נכנסת — דכתיב [שנאמר]: "והיתה העיר חרם" (יהושע ו, יז), ו"חרם" בגימטריא לפי חשבון האותיות מאתים וארבעים ושמונה הוו [הם], לרמז שהחרם נכנס במאתים ארבעים ושמונה איברים. כשהיא יוצאה — דכתיב [שנאמר]: "ברגז רחם תזכור" (חבקוק ג, ב), ו"רחם" בגימטריא הכי הוו [כך הם גם כן] מאתים ארבעים ושמונה, ללמד שכאשר מתירים הכל מתבטל.

ועוד בענין כח הנידוי. אמר רב יוסף: שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה [הטל נידוי על זנבו של כלב והוא הנידוי יעשה את שלו, יזיק]. ומסופר: דההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא הוו קא ידעי מנו [היה כלב אחד שהיה אוכל את נעליהם של החכמים ולא היו יודעים מי הוא] המזיק, וחשבו שאדם הוא ושמתו ליה [ונידו אותו] איתלי ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה [נתפסה אש בזנבו ושרפתו], הרי שהנידוי פועל אפילו על כלב.

מסופר: ההוא אלמא דהוה קא מצער ליה לההוא צורבא מרבנן [היה איש אלים אחד שהיה מצער תלמיד חכם אחד], אתא לקמיה [בא אותו תלמיד חכם לפני] רב יוסף לשאול מה לעשות, אמר ליה [לו]: זיל שמתיה [לך נדהו] אמר ליה [לו]: מסתפינא מיניה [מתיירא אני ממנו] שירדוף אותי יותר.

אמר ליה [לו]: שקילי פתיחא עליה [קח וכתוב עליו כתב נידוי], אמר לו: כל שכן דמסתפינא מיניה [שאני מתיירא ממנו], שאם אפרסם את הדבר בכתב בוודאי ירדפני. אמר ליה [לו] כך תעשה: שקליה, אחתיה בכדא [קח אותו, את כתב הנדוי, והנח אותו בכד],

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר