לא מטמו [אינו מטמא] אותה, כלומר, אינו גורם לה שתטמא אף דברים אחרים? אמר רבה בר בר חנה: דעה זו, דעת ר' יהושע היא. דתנן [שכן שנינו במשנה]: ר' אליעזר אומר: האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה — נעשה הוא עצמו ראשון לטומאה והראשון מטמא את התרומה. והאוכל אוכל שהוא שני לטומאה — נעשה הוא עצמו שני לטומאה; והאוכל אוכל שלישי לטומאה — נעשה הוא שלישי לטומאה. ר' יהושע אומר: האוכל אוכל ראשון וכן האוכל אוכל שני — נעשה הוא עצמו שני לטומאה בלבד, והשני לטומאה אם נגע בתרומה — פוסל אותה ואינו מטמאה. והאוכל אוכל שלישי — נעשה שני לטומאה, ואולם טומאתו זו חלה רק לגבי הקודש, ואין הוא נעשה שני לטמא תרומה. ודרגת שלישי זו אינה אלא בחולין, שאין אוכלים תרומה טמאה. ותיתכן רק בחולין שנעשו על (באופן) שיהיו טהורים באותה דרגה של טהרת תרומה.

א על עצם גזירת חכמים שואלים: האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה והאוכל אוכל שהוא שני לטומאה, מאי טעמא גזרו ביה רבנן [מה טעם גזרו בו חכמים ] טומאה, כלומר, שיהא האוכלם טמא? ומשיבים: משום דזימנין דאכיל [שלפעמים שאוכל] אוכלין טמאין, ושקיל [ולוקח] משקין של תרומה, ושדי לפומיה ופסיל להו [ומשליך, מניח אותם בפיו ופוסל אותם], את האוכלים הללו, שכן המאכל הטמא נוגע בתוך פיו במשקה ופוסל אותו. וכדי שלא יקרה כן גזרו שהאוכל מאכל טמא יהא הוא עצמו טמא, ולא יגע בתרומה כלל.

וכמו כן שואלים: השותה משקין טמאין מאי טעמא גזרו ביה רבנן [מה טעם גזרו בו חכמים ] טומאה? ומשיבים: משום דזימנין דשתה [שלפעמים ששותה] משקין טמאין, ושקל [ולוקח] אוכלין של תרומה ושדי לפומיה ופסיל להו [ומשליך, מניח, בפיו ופוסל אותם], את האוכלים הללו. ושואלים: היינו הך [זהו זה]! הרי שני הדברים הינם גזירה אחת וטעם אחד, ומדוע הפרידו ביניהן להחשיבן כשתי גזירות נפרדות? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הא [זה] שאדם אוכל אוכלים טמאים — שכיחי [מצוי], כי האוכל רגיל להוסיף ולשתות מדי פעם, והאוכל מאכל טמא עשוי לשתות משקה של תרומה. והא [ואולם זה] שאדם שותה משקים טמאים הרי זה לא שכיחי [מצוי] שיכניס השותה בתוך כדי שתיה דבר מאכל לפיו, ואפשר היה לומר שבדבר שאינו שכיח לא גזרו חכמים, על כן הודגש שאף במקרה זה גזרו חכמים טומאה.

ב בין השמונה עשר דבר שגזרו בו ביום שנינו גם על הבא ראשו ורובו במים שאובין שנטמא מדבריהם. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו ביה רבנן [בו חכמים] טומאה? אמר רב ביבי אמר רב אסי: טעמו של דבר הוא, שמשום שבתחלה, בימים הראשונים, היו טובלין להטהר במי מערות מכונסין וסרוחין. ואף שמים אלה מטהרים מטומאה, ואולם מחמת הסירחון היו נותנין עליהם הטובלים מים שאובין כדי להתנקות. ומכיון שכבר התחילו במנהג זה ועשאום קבע, לכך גזרו חכמים טומאה על המים השאובים שלא ירחצו בהם בשעת טהרה.

ושאלו: מאי [מה] משמעות הדבר שהיו עושים אותם קבע? — אמר אביי, שהיו אומרים: לא אלו, מי המערה, מטהרין, אלא אלו ואלו, מי המערה והמים השאובים יחד, הם המטהרין. אמר ליה [לו] רבא: מאי נפקא מינה, הא קא טבלי בהנך [מה יוצא מזה, מה רע בכך, והרי הם טובלים באלה], ומה בכך אם מישהו מחזיק בסברה שאינה נכונה? הרי סוף סוף הוא טובל כראוי! אלא אמר רבא: הבעיה היתה שהגיעו לידי כך שהיו אומרים: לא אלו, מי המערה, מטהרין, אלא אלו, המים השאובים, מטהרין. ולכן גזרו חכמים שלא ישתמשו במים השאובים לטהרה כלל.

גזירה אחרת היתה שטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשה לוגין מים שאובין, שהוא טמא. ומבארים: מאי טעמא [מה טעם] גזרו ביה רבנן [בו חכמים] טומאה? — דאי [שאם] לא גזירה הא [זו] שגזרו טומאה גם על טהור גמור שאינו זקוק לטבילה, שנפלו עליו מים שאובים, לא קיימא הא [היתה עומדת זו], שלא היתה הגזירה הראשונה יכולה להתקיים, כי לא היו מבחינים בין טהור גמור לעולה מן הטבילה.

ב ועוד מבארים: וספר תורה מאי טעמא [מה טעם] גזרו ביה רבנן [בו חכמים] טומאה? — אמר רב משרשיא: לפי שבתחלה היו כהנים עמי הארץ מצניעים דברי אוכל של תרומה אצל ספר התורה, ואמרו: האי [זה] קדש והאי [וזה] קדש, וראוי להם שיימצאו יחד. כיוון דקחזו דקאתו לידי פסידא [שראו חכמים שהם באים לידי הפסד, קלקול], שהעכברים היו נמשכים אחר מאכלי התרומה והיו מכרסמים גם את ספרי התורה, לכך גזרו ביה רבנן [בו חכמים] טומאה. ומשגזרו טומאה על ספר התורה, לא הניחו עוד מאכלים לידו.

ומבארים עוד: והידים ששנינו שאף בהן גזרו טומאה, טעם הדבר הוא מפני שהידים עסקניות הן, שידיו של אדם נוגעות בחפצים מלוכלכים או טמאים ואין אדם שם לב במה נגע בידיו, וגנאי למאכל קודש שיגעו בו ידיים מלוכלכות. תנן [שנויה משנה]: אף ידים הבאות מחמת ספר, כלומר, ידיים שנגעו בספר תורה, אף הן נחשבות טמאות ופוסלות את התרומה. וטעמה של גזירה זו משום דברי ר' פרנך. שאמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן: האוחז ספר תורה באופן שהספר ערום בלא כיסוי, עונשו שהוא עצמו נקבר ערום. על כך תמהים: וכי שייקבר ערום ממש סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? ומדוע ייענש בבזיון גדול כל כך עבור חטא זה? אלא אמר ר' זירא: הכוונה היא שייקבר ערום בלי מצות. ותוהים עוד: וכי שייקבר ערום בלי מצו‍ת סלקא דעתך [עולה על דעתך] לומר? וכי בגלל עבירה כעין זו יילקחו ממנו כל זכויותיו? אלא אימא [אמור]: ערום בלא אותה מצוה. שאם נגע בספר התורה בלא כיסוי אף לשם מצוה — אין אותה מצוה נחשבת לו, מאחר שלא עשה אותה כראוי.

ודרך אגב שואלים: הי גזור ברישא [איזו, מגזירות אלה, גזרו בתחילה]? אילימא הא גזור ברישא [אם תאמר כי את זו, טומאת ידיים בכלל גזרו בתחילה],