א שנינו במשנה כי ההדיוט תופר כדרכו בחול המועד. ושואלים: היכי דמי [כיצד זה בדיוק] הדיוט לענין זה? אמרי [אומרים] החכמים דבי [מבית מדרשו] של ר' ינאי: כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, שמי שיכול לתפור כמה תפירות במלוא אורך המחט ולהוציא את החוט במשיכה אחת בלא תקלה — אומן הוא לענין זה. ר' יוסי בר חנינא אמר: כל שאינו יכול לכוין אימרא (לתפור את כפל הבד) בחפת (בקצה) חלוקו, ותופרה שלא בקו ישר הוא הקרוי הדיוט.

ב שנינו שם עוד: והאומן מכליב. ושואלים: מאי [מה פירוש] מכליב? ר' יוחנן אמר: מפסיע שאינו תופר את כל התפרים בקו ישר, והריהן כשיני הכלב שרחוקות זו מזו. רבה בר שמואל אמר: שיני כלבתא [כשיני כלבה] ולכן קרוי מכליב, שאין התפירות סמוכות זו לזו כמעשה אומן, אלא תופר תפירה אחת ומדלג ותופר עוד אחת ומדלג, והרי זה כשיני כלב שאינן רצופות.

ג במשנה שנינו שמסרגין את המטות ור' יוסי אמר שממתחים. ושואלים: מאי [מה פירוש] "מסרגין" ומאי [ומה הפירוש] "ממתחין"? כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: פליגי בה [חלקו בכך] ר' חייא בר אבא ורב אסי, ותרוייהו משמיה [ושניהם משמם] של חזקיה ור' יוחנן. חד [אחד מהם] אמר: "מסרגין" פירושו — שמניחים וקושרים את חבלי המיטה שתי וערב, ואילו "ממתחין" פירושו שמותחים רק שתי בלא ערב. וחד [ואחד מהם] אמר: "מסרגין" פירושו שמניחים רק שתי בלא ערב, ו"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי — ממתחו ומחזקו. אבל לא עושה סירוג חדש.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא תני [והרי שנה] רב תחליפא בר שאול ברייתא זו: ושוין ר' מאיר ור' יוסי שאין מפשילין (גודלים, מייצרים) חבלים לכתחלה בחול המועד. ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי "מסרגין" פירושו שתי וערב, "ממתחין" — שתי בלא ערב, היינו דקתני [זהו ששנה] רב תחליפא בר שאול: ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחלה, שאף שהתירו לשים את חבלי המיטה, לא התירו לייצרם.

אלא למאן דאמר נל שיטת מי שאומר] כי "מסרגין" הוא שתי בלא ערב, ו"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי היה ממתחו. השתא [עכשיו, הרי] שתי וערב אמרת לא, שאסור לעשות, אף אם יש בידו חבלים מוכנים — לעשות חבלים לכתחלה מיבעיא [נצרכה לומר] שאסור?! ומעירים, אכן, קשיא [קשה הדבר].

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לר' חייא בר אבין: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] ש"מסרגין" פירושו שתי בלא ערב? והתנן [והרי שנינו במשנה], ר' מאיר אומר: המטה מקבלת טומאה (שנחשבת כבר ככלי ראוי לשימוש) משיסרוג בה שלשה בתים, כלומר, שלוש פעמים ערב על השתי. ומכאן ברור שסירוג המיטה הוא עשיית שתי וערב!

אלא עלינו לחזור מן הנוסח הקודם, ומסופר, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר מסורת אחרת: ב"מסרגין" כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שזה שתי וערב, אלא כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בפירוש הביטוי "ממתחין". מר סבר [חכם זה] סבר ש"ממתחין" פירושו עשיית שתי בלא ערב, ומר [וחכם זה] סבר: שאם היה רפוי — ממתחו.

מיתיבי [מקשים] על כך מברייתא ששנינו בה: מסרגין את המטה ואין צריך לומר שממתחין, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: ממתחין אבל לא מסרגין. ויש אומרים: אין ממתחין כל עיקר.

ומעתה, בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי "ממתחין" הוא שתי בלא ערב, היינו דאתו [זהו שבאו] יש אומרים לאיפלוגי [לחלוק] ולומר שאין ממתחים כל עיקר, שאסור לעשות אפילו שתי, אבל מתיחת חבלים רפויים מותרת לדעת הכל. אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] ש"ממתחין" פירושו שאם היה רפוי ממתחו, אם כן ליש אומרים ממתחו נמי לא [גם כן לא] וכיצד יישן על מיטה כזו?

ומשיבים: אין [כן] אכן כך סבור הוא שאף אסור למתח, והטעם — כיון שאפשר לממלייה במאני [למלא את המיטה בבגדים] ויתמלא השקע שבה ואפשר יהיה לישון עליה — לא טרחינן [אין אנו טורחים] בתיקון כלי.

ד משנה מעמידין כלומר בונים תנור וכירים וריחים במועד, ר' יהודה אומר: אין מכבשין את הריחים בתחילה במועד.

ה גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] מכבשין ריחיים? רב יהודה אמר: מנקר ריחיא [ניקור הריחיים] לפי שאבן הריחיים נשחקת במשך הזמן, ונעשית חלקה מאד, וכדי לתקנה שתוכל לטחון היטב צריך לעשות בה שוב נקבים וחריצים. רב יחיאל אמר: בת עינא [בת עין], נקב שעושים מתחילה באבן הרכב של הריחיים, שתוכל התבואה להכנס דרכו בין אבני הריחיים.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: מעמידין תנור וכירים במועד ובלבד שלא יגמור מלאכתן עד סופה. אלו דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים: אף יגמור. ר' יהודה אומר משמו של ר' אליעזר: מעמידין את אבן הריחיים החדשה, ומכבשין את הישנה. ויש אומרים: אין מכבשין כל עיקר, ומעתה:

בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] שמכבשין פירושו מנקר ריחיא [ניקור הריחיים], היינו דמשכחת לה [זהו שאתה מוצא אותה את הדבר] בישנה, שהרי אף אבן ריחיים ישנה צריכה ניקור מחודש, אלא למאן דאמר בת עינא [אלא לשיטת מי שאומר שהכוונה לבת עין] של ריחיים — אבן ריחיים ישנה, בת עינא [בת עין] למה לה? הלא אבן ישנה ודאי יש לה בת עין זה מכבר! ומשיבים: אפשר לפרש כגון דקא בעי לארווחי טפי פורתא [שהוא רוצה לרווח, להגדיל את החור, קצת יותר].

מסופר: רב הונא שמעיה לההוא גברא דקא מנקר ריחיא בחולא דמועדא [שמע אדם אחד שהיה מנקר ריחיים בחול המועד], אמר: מאן האי [מי זה]? איתחיל גופיה דקא מחיל חולא דמועדא [שיתחלל גופו על שהוא מחלל את חול המועד] ומעירים: סבר לה [סבור הוא] רב הונא שהלכה כדעת יש אומרים שאסור לכבש כל עיקר.

דרש רב חמא: נוקרין ריחים במועד. משום ר' מאיר אמר: אפילו סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרנים שלהם (לחתוך קצת את פרסותיהם) בחולו של מועד כדי שלא יצטערו בהליכתם,