מותרין לישא ערב הרגל, ואם כן קשיא לכולהו [קשה לכולם] שהרי שמחת נישואין נמשכת כרגיל שבעה ימים, ורובה אפוא במועד.

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה] וכך יש לתרץ; למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום שמחה שלא לערב שמחה בשמחה, או שלא לדחות שמחת הרגל מפני שמחת אשתו — עיקר שמחה של נישואין חד יומא [יום אחד] הוא, ודי לה אם כן בערב הרגל.

למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום טירחא יתירה במועד — גם כאן יש לומר שעיקר טירחא חד יומא [יום אחד] הוא ואין טורחים כל כך בימים הבאים. למאן דאמר [לדעת מי שאומר] משום ביטול פריה ורביה אין לחשוש, כי לחד יומא לא משהי איניש נפשיה [ליום אחד בלבד של ערב החג אין אדם משהה עצמו] ואין לחשוש שידחו נישואין כל השנה רק ליום זה. ואם כן, לכל הטעמים אין לאסור נישואין בערב הרגל.

א שואלים: ואותו עיקרון שהזכרנו שאין מערבין שמחה בשמחה מנלן [מניין לנו]? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום" (מלכים א' ח, סה), ואם איתא [יש], אם אכן מערבין שמחה בשמחה, אם כן איבעי ליה למינטר [היה לו לשמור, להמתין] בחנוכת המקדש עד החג (סוכות) שחל ימים אחדים אחר כך, ומיעבד [ולעשות] שבעה ימי שמחה להכא ולהכא [לכאן ולכאן, לזה ולזה], וכיון שלא עשה כן משמע שאין מערבים שתי שמחות יחד.

ושואלים: ודלמא מינטר לא נטרינן [ושמא לשמור, להמתין ולדחות לשם כך אין אנחנו שומרים, ממתינים] ומכל מקום והיכא דאתרמי [ובמקום שמזדמן] מעצמו שיהיו שתי שמחות באותו זמן — עבדינן [עושים] אותן יחד! ומשיבים: אילו היה הדבר אכן מותר, אם כן יכול היה לעשות שיזדמנו שתי השמחות יחד, וכיצד — איבעי ליה לשיורי פורתא [היה לו לשייר מעט] מבנין המקדש ולגמור במועד.

ודוחים: שיורי [לשייר] בבנין בית המקדש לא משיירינן [אין אנו משיירים], שמצוה ראוי לעשותה בזריזות. ואולם עדיין יש לומר: הלא יכול היה לגמור את הבנין עצמו בשלימות, ועם זאת להשאיר לסיום דבר קטן שאינו מעצם הבנין — איבעי ליה לשיורי [היה לו לשייר] באמה שבגג המקדש שהיתה נקראת "כליא עורב", שעושים בגג הבית מוטות מחודדים של מתכת כדי שלא יישבו שם עורבים הנמשכים לריח הבשר, וזה אינו חלק מן הבנין עצמו.

ודוחים: אף אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא, וצריך היה להזדרז לעשותו מיד. אלא הראיה מכתוב זה היא מדמייתר קרא [ממה שמיותר הכתוב], שכן מכדי כתיב [הלא נאמר] "ארבעה עשר יום", אם כן פירוט "שבעת ימים ושבעת ימים" למה לי? אלא שמע מינה [למד מכאן] כי הני [אלה] לחוד והני [ואלה] לחוד, לומר שאין לערבב שבעת ימי שמחת המקדש בשבעת ימי הרגל.

ב כיון שהזכרנו את ימי השמחה הללו, מביאים גם מה שאמר ר' פרנך אמר ר' יוחנן: אותה שנה של חנוכת המקדש בימי שלמה לא עשו ישראל את יום הכפורים. שהרי שבעת הימים של שמחת חנוכת הבית כללו בתוכם גם את יום הכיפורים ועשו את כולם ימי שמחה. והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל (בלשון נקיה, כלומר: ישראל) כלייה, שעברו על איסור כרת ואכלו ביום הכיפורים, יצתה בת קול מן השמים ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

ושואלים: בהיתר זה מאי דרוש [מה דרשו], על מה סמכו? אמרו: קל וחומר; ומה משכן שאין קדושתו קדושת עולם, ובכל זאת בשמחת חנוכתו היה קרבן יחיד של הנשיא דוחה את השבת, שהרי הקריבו בכל יום ואף בשבת, שיש בכך איסור סקילה, מקדש, שקדושתו קדושת עולם וקרבנות שהקריבו בו בחנוכת המקדש היו קרבן צבור, ודחו בגללו רק יום הכפורים שענוש כרת שהוא נחשב כעונש קל ביחס לסקילה, לא כל שכן שמותר?!

ושואלים: אלא, כיון שהיתה להם ראיה לדבר, אמאי [מדוע] אם כן היו דואגים? ומשיבים: שיש מקום לפרוך קל וחומר זה: התם [שם] במשכן היה חילול השבת רק לצורך גבוה בהקרבת קרבן, אולם הכא [כאן] במקדש היתה אכילה ושתיה שהיא צורך הדיוט. ושואלים: אם כן הוא, הכא נמי מיעבד ליעבדו [כאן במקדש גם כן שיעשו] שמחה בהקרבת קרבנות מיכל [לאכול] לא ניכלו [יאכלו] ולשתות לא לישתו [ישתו]! ומשיבים: אין שמחה שלימה בלא אכילה ושתיה.

לגוף הראיה הזו שואלים: ומשכן דדחי [שדוחים] קרבנותיו את השבת מנלן [מניין לנו]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] בקרבנות: "ביום הראשון..."(במדבר ז, יב) ו"ביום השביעי" (במדבר ז, מח), דלמא [שמא] הכוונה היא לא שביעי לסדר ימות השבוע אלא שביעי לימי הבאת הקרבנות, ושמא דילגו ולא הקריבו ביום השבת? אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא [הכתוב]: "ביום עשתי עשר יום" (במדבר ז, עב), וחזרה זו על המלה "יום" באה ללמד מה יום כולו רצוף שהוא יחידת זמן אחת, אף עשתי עשר כולן רצופין שלא פסקו מלהקריב, אף בשבת שבתוכם.

ושואלים: ודלמא [ושמא] נאמר שהכוונה היא רק לימים הראויין שכל הימים האחרים היו רצופים, לבד מיום השבת שאינו ראוי לקרבן יחיד? ומשיבים: כתיב קרא אחרינא [נאמר כתוב אחר]: "ביום שנים עשר יום" (במדבר ז, עח), ללמד: מה יום כולו רצוף — אף שנים עשר יום כולן רצופין.

ושואלים שוב: ודלמא הכא נמי [ושמא כאן גם כן] הכוונה היא לימים הראויין! ודוחים: אם כן תרי קראי [שני כתובים] האומרים אותו דבר למה לי? וכיון שההדגשה נשנתה פעמיים, הרי זה ללמד שכל הימים היו רצופים, ובלא הפסקה כלל.

ושואלים: והעבודה במקדש שהיא דוחה את יום הכפורים, מנלן [מניין לנו] מנין אנו יודעים שכך היה מעשה, ולא צמו אז ביום הכיפורים? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר]: "ארבעה עשר יום", ודלמא [ושמא] הכוונה בכתוב היא רק לימים הראויין ודילגו על יום הכיפורים! ומשיבים: גמר [למד] בגזירה שווה "יום" "יום" מהתם [משם מן המשכן] שהכוונה היא לימים רצופים ללא הפסקה.

וחוזרים למה שאמר ר' יוחנן כי יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא, ושואלים: ומנלן [מניין לנו] דאחיל להו [שמחל להם עוון זה] ומשיבים: דתני [ששנה החכם] תחליפא בברייתא, נאמר: "וביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו" (מלכים א' ח, סו), וכך פירושו:

"לאהליהם" — שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה (שהרי אהלו־ביתו, זו אשתו), "שמחים" — שנהנו מזיו השכינה, שהיה גילוי שכינה בהקרבת הקרבנות במקדש, "וטובי לב" — שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, "על כל הטובה" — שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא (שהיא הטובה השלימה).

נאמר: "לדוד עבדו ולישראל עמו" ושואלים: בשלמא [נניח] מה שנאמר "לישראל עמו" — דאחיל להו [שמחל להם] עון יום הכפורים שלא קיימו אותה שנה, אלא לדוד עבדו מאי היא [מה הוא] עניינו כאן?

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה ולא נפתחו. אמר שלמה עשרים וארבע רננות לשבח לה' ולא נענה, פתח ואמר "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד" (תהלים כד, ז), ולא נענה ונשארו השערים סגורים,

כיון שאמר "ועתה קומה ה' אלהים למנוחתך אתה וארון עוזך כהניך ה' אלהים ילבשו תשועה וחסידיך ישמחו בטוב. ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" (דברי הימים ב' ו, מא-מב) — מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי (תחתית) קדירה (שהם כרגיל שחורים מאד) וידעו הכל על ידי כך שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו עון של בת שבע, שראו שרק בזכותו נפתחו שערי המקדש.

ג מתוך קשר מסויים לאותם מקראות מסופר: ר' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים תנו [שנו] פרשת נדרים בי [בבית מדרשו] של ר' שמעון בן יוחי, לאחר שסיימו את הלימוד הזה איפטור מיניה באורתא [נפרדו ממנו לשלום בערב]? אבל לא יצאו מן העיר, לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה [לבוקר חזרו ושוב נפרדו ממנו]. אמר להו [להם]: ולאו איפטריתו מיני באורתא [והאם לא נפרדתם כבר ממני בערב]?

אמרו ליה [לו]: למדתנו רבינו שתלמיד שנפטר מרבו ומוסיף אחר הפרידה ולן באותה העיר, צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר לאחר גמר שמחת חנוכת הבית: "ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך" (מלכים א' ח, סו), וכתיב [ונאמר]: "וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם" (דברי הימים ב', ז, י) והרי היום השמיני הוא יום שמיני עצרת, עשרים ושנים בתשרי, ונאמר ששלח את העם למחרת ביום עשרים ושלושה!

אלא מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר (שהרי ודאי לא יצאו מן העיר ביום החג עצמו ונשארו ללון) צריך ליפטר ממנו פעם אחרת כפי שעשו ישראל ביום שלאחר החג (ביום העשרים ושלושה).

אמר לו רבי שמעון לבריה [לבנו]: בני האדם הללו שני חכמים אלה אנשים של צורה הם, כלומר, אנשים חכמים ונבונים, זיל גביהון דליברכוך [לך אליהם שיברכו אותך]. אזל אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי [הלך ומצא אותם שהם מקשים כתובים זה על זה]: כתיב [נאמר] בפסוק אחד: "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו" (משלי ד, כו), משמע שאדם צריך לפלס, כלומר למדוד ולחשב איזו מצוה חשובה יותר לעשותה, וכתיב [ונאמר] במקום אחר: "ארח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע"(משלי ה, ו), משמע, שצריך אדם לעשות כל מצוה הבאה לידו ולא לבחור בין דבר לדבר!

ותירצו: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן בפסוק הראשון שמשמע שיש להדר לקיים את המצוה החשובה יותר, הרי זה כשהמצוה שחשובה פחות היא מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים,