עד כמה נקראים חורים אלה קרובים שצריך שהנהר יפסיק ביניהם — עד פרסה.

ר' יהודה אומר: משדה האילן צד את האישות והעכברים כדרכו, ומשדה הלבן שלא כדרכו. תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד כדרכו? חופר גומא באדמה ותולה בה מצודה (מלכודת). כיצד שלא כדרכו? נועץ שפוד באדמה ומכה בקורדום ומרדה (ומוציא) את האדמה מתחתיה עד שמוצאה והורג אותה.

תניא [שנויה ברייתא] ר' שמעון בן אלעזר אומר: כשאמרו שצד במועד את האישות והעכברים משדה לבן שלא כדרכו — לא אמרו אלא בשדה לבן הסמוכה לעיר, שאז יש נזק רק לשדה אבל בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן יצוד אפילו כדרכו, שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות בשדות הסמוכים וייגרם נזק גדול.

א שנינו במשנה: ומקרין את הפירצה במועד. ושואלים: כיצד מקרין? רב יוסף אמר: בהוצא ודפנא (בעלי דקל ודפנה), שאינו עושה מחיצה של ממש, אלא רק סגירה ארעית.

במתניתא תנא [בברייתא שנה] בענין זה: צר (ממלא את הפירצה) בצרור (אבנים), ואינו טח בטיט את הצרורות הללו. אמר רב חסדא: לא שנו שאין לסגור את הפירצה אלא בדרך ארעית אלא בכותל הגינה שאין הפסד מרובה אם יש בו פירצה, אבל כותל החצר שחשוב לאדם למנוע כניסה מזרים העלולים לגנוב — בונה כדרכו אף במועד.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם לומר שאפשר לסייע לו] ממה ששנינו: כותל הגוחה [הנוטה, ועומד ליפול] אל רשות הרבים — סותר ובונה כדרכו בחול המועד מפני הסכנה שעלול ליפול על העוברים והשבים. ודוחים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנה את הטעם] במפורש — מפני הסכנה, אבל לא לשם שמירת החצר.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שלא הביאו תוספתא זו לראיה אלא לסתור, וכך אמרו: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: כותל הגוחה לרשות הרבים — סותר ובונה כדרכו מפני הסכנה. ונדייק: מפני הסכנה — אין [כן], שלא מפני הסכנה — לא. ואם כן לימא תיהוי תיובתיה [האם לומר שתהא זו קושיה חמורה] על דברי רב חסדא?

ומשיבים: אמר לך רב חסדא (יכול היה רב חסדא לענות לך): התם [שם] במקום הסכנה הותר לו אף להיות סותר ובונה ונמצא בונה גדר שלימה לכתחילה, הכא [כאן] בכותל חצר סתם הריהו בונה ולא סותר.

ושואלים: התם נמי [שם גם כן], שיש חשש סכנה, ליסתור [שיסתור] ועל ידי כך תתבטל הסכנה, ולא ליבני [יבנה] מחדש אלא לאחר המועד! ומשיבים: אם כן שתאסור עליו לבנות, עלול להיות שבשל כך מימנע [ימנע] ולא סותר [יסתור], שהרי לא ירצה להשאיר את חצירו פרוצה, ולכן, כדי שלא יגיע הדבר לסכנה, מתירים לו גם לבנות.

אמר רב אשי: מתניתין נמי דיקא [משנתנו גם כן מדוייקת] כהבנה זו, של רב חסדא דקתני [ששנה בה] ובשביעית בונה כדרכו.

ונברר: דהיכא [של היכן] גדר של איזה מקום התירו לבנות בשביעית? אילימא [אם נאמר] שמדובר בכותל של חצר, וכי זו צריכא למימר [צריכה להיאמר]? והרי לא נאסרה בשביעית אלא עבודת אדמה בלבד, וברור שמותר לבנות בנין אחר. אלא לאו [האם לא] מדובר שם בכותל של גינה והוצרך הדבר להיאמר ואף על גב דמיחזי כמאן דעביד נטירותא לפירי [ואף על פי שנראה כמי שעושה שמירה לפירות] מכל מקום התירו לו, ואם כן משמע שמשנתנו כולה היא דווקא בכותל גינה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד ממנה] שכן הוא הפירוש.

ב משנה ר' מאיר אומר: אין רואין את הנגעים, כלומר, אין מביאים את מי שנראתה בו בהרת ויש חשש שהיא צרעת אל הכהן בחול המועד בתחילה (בראשית ימי הטומאה) אלא להקל, שהכהן הרואה יכול לטהר אותו, אבל לא להחמיר, שאם רואה שהוא טמא — ישתוק, שאין הטומאה חלה עליו עד שיטמאנו הכהן בפירוש. וכל זה שלא לגרום צער לאדם במועד. וחכמים אומרים: אין רואים את הנגעים בחול המועד כל עיקר, לא להקל ולא להחמיר.

ג גמרא תניא [שנויה ברייתא], ר' מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר. ר' יוסי אומר: לא להקל ולא להחמיר. וטעמו: שאם אתה נזקק לו לאותו אדם, שיבוא ויראה את נגעו להקל — נזקק לו אף להחמיר, שאם רואה הכהן שהוא טמא צריך לומר שטמא הוא ולכן לא יזדקק לו כלל.

אמר רבי: נראין דברי ר' מאיר במצורע מוסגר, שציוה קודם הכהן להכניסו להסגר שבוע ימים ועכשיו בודקו שנית, ואם יטהרו לחלוטין הריהו משמחו, ואם מסגיר אותו הסגר שני אינו מצערו, שכן לא נשתנה מצבו לרעה. ולעומת זאת נראים דברי ר' יוסי במוחלט, שהכהן קבע כבר שהוא מצורע, ועכשיו בא לראות אם נטהר. שאף אם נטהר עדיין צריך לספור שבעה ימים לטהרה, והרי הוא מצערו, לפיכך אין נזקק לו כלל.

אמר רבא: בטהור גמור כולי עלמא לא פליגי דלא חזו ליה [הכל אינם חולקים שאין הכהנים רואים אותו] שכן עלול לטמאו, ואין מביאים אדם לידי עוגמת נפש במועד. אם היה הטמא בהסגר ראשון — דכולי עלמא לא פליגי דחזי ליה [הכל אינם חלוקים שרואים אותו], שכאמור, אם יטהרנו הכהן — הריהו טהור, וגם אם יאמר שהוא טמא — הרי ישלחנו רק להסגר שני, ואינו מוסיף לו טומאה ואיסור. כי פליגי [כאשר נחלקו],