מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בתוספתא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: התינוקות של בית רבן היו מסדרין פרשיות וקורין בספר לאור הנר. והרי שמותר לקרוא לאור הנר בשבת! ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] שהכוונה רק לראשי פרשיותיו. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי שאני [שונים] התינוקות לענין זה הואיל ואימת רבם עליהן ולכן לא אתי לאצלויי [יבואו להטות], שאפילו ביום חול אימת רבם עליהם ולא יטפלו בנר.

א שנינו במשנה: כיוצא בו בגזירה זו של שבת גזרו שלא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. תניא [שנויה תוספתא]: היה ר' שמעון בן אלעזר אומר: בוא וראה עד היכן פרצה (נפוצה) טהרה בישראל, שהרי לא שנינו "לא יאכל הטהור עם הטמאה", אלא לא יאכל הזב עם הזבה, אף ששניהם טמאים, מפני הרגל עבירה. והרי שהיה מובן מאליו שטהור וטמא ודאי לא יאכלו יחד, כי הכל נשמרו בטהרה. וכיוצא בו אמרו: לא יאכל זב פרוש, שכרגיל הוא מאוכלי טהרות ומן הנזהרים בהפרשת מעשרות, עם זב עם הארץ, וזאת משום החשש שמא ירגילנו אצלו, על ידי סעודה משותפת.

ותוהים: וכי [וכאשר] מרגילו אצלו מאי הוי [מה נהיה], ומה פגם בדבר? אלא אימא [אמור]: שמא יאכילנו דברים טמאין. ושואלים: אטו [וכי] הזב הפרוש לאו [לא] דברים טמאין אכיל [הוא אוכל]? שהרי בטומאתו, כל דבר שהוא נוגע בו ממילא נעשה טמא, ומה לו לחשוש מדברים טמאים? אלא אמר אביי: איסור זה הוא משום גזירה שגזרו שמא יאכילנו עם הארץ זה דברים שאינן מתוקנין (שאינם מעושרים). ורבא אמר: לדברים שאינם מעושרים אין לחשוש, אפילו היה חבירו עם הארץ, שכן כלל הוא בידינו שרוב עמי הארץ מעשרין הן את פירותיהם, אלא חששו שמא יהא רגיל אצלו גם לאחר זמן טומאתו ויבוא ויאכילנו לאותו פרוש דברים טמאין אף בימי טהרתו.

ב איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה אחרת בענין הרחקה מאיסור וטומאה: נדה מהו הדין לענין שתישן עם בעלה במיטה אחת, באופן שהיא בבגדה והוא בבגדו? אמר רב יוסף, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: העוף מותר שיהא עולה יחד עם הגבינה על השלחן, אף שאסור לאוכלו עם גבינה, אלו דברי בית שמאי. בית הלל אומר: לא עולה העוף ביחד עם הגבינה על השלחן, וודאי שלא נאכל עמו. הרי שלשיטת בית הלל, שהיא כהלכה, לא זו בלבד שאנו מקפידים בהרחקה גופה של עבירה אלא גם שומרים שלא יהיו דברים האסורים בצירוף מצויים במקום אחד. ודוחים: שאני התם דליכא [שונה שם שאין] שם כמה דיעות. כי כשמעלים את העוף עם הגבינה לשולחנו של אדם אחד, עשוי הוא לטעות ולאכול את שניהם, שכן יש שם רק דעת אחת — שלו. מה שאין כן כשנמצאים שני אנשים במיטה אחת שאז יש שתי דעות, אין לחשוש שמא ישכחו את האיסור.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא דהיכא דאיכא [כך גם כן מסתבר לומר שהיכן שיש] שתי דיעות ויותר שאני [שונה]. וראיה לדבר ממה דקתני סיפא [ששנינו בסופה] של המשנה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים (אורחים) הנמצאים בבית אחד אוכלין על שלחן אחד, ואף אם זה אוכל בשר וזה אוכל גבינה, ואין חוששין. ודוחים: אין זו ראיה, שכן ולאו אתמר עלה [והאם לא נאמר עליה, על הלכה זו] שאמר ר' חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו שמותר לשניהם לאכול על שלחן אחד אלא כשאין מכירין זה את זה, אבל כאשר מכירין הם זה את זה — אסורים. שאנו חוששים שמתוך ההכרות שביניהם ישתתפו יחד במזונם, ויבואו לידי עבירה. ואם כן, הני נמי [אלה גם כן], הבעל ואשתו מכירין הם זה את זה נינהו [הם], ויש לחשוש שלא ינהגו בהרחקה הראויה ולכן לא יוכלו לישון במיטה אחת ביחד אף שהוא בבגדו והיא בבגדה. ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה מדמה]?! התם [שם] בבשר וחלב שתי דיעות איכא [יש], ואולם שינוי ליכא [אין], שהבשר והגבינה נמצאים על השלחן בלא סימן היכר המזכיר שלא לערבם. ואילו הכא איכא [כאן בענין נדה יש] גם שתי דיעות ואיכא [ויש] גם שינוי, כי אין דרך בני אדם לישון בבגדיהם, וכאשר שניהם לבושים — הרי יש בכך שינוי.

איכא דאמרי [יש אומרים] שקטע אחרון זה בסגנון שונה נאמר, שמתחילה הובא כסיוע לדברי רב יוסף ונדחה, ועל כן תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שני אכסניים אוכלין על שלחן אחד, ואפילו היה אוכל זה בשר וזה גבינה. ואתמר עלה [ושנינו עליה] שאמר רב חנין בר אמי אמר שמואל: לא שנו כן אלא כשאין מכירין הם זה את זה, אבל כאשר מכירין הם זה את זה — אסור להם לאכול בשלחן אחד אם זה אוכל בשר וזה גבינה. ואם כן, הני נמי [אלה גם כן], הבעל ואשתו מכירין זה את זה נינהו [הם], ולא יוכלו לישון במיטה אחת ביחד אף שהוא בבגדו והיא בבגדה. ודוחים: התם [שם] בבשר וחלב שתי דיעות איכא [יש], ואולם שינוי ליכא [אין], שהבשר והגבינה נמצאים על השלחן בלא סימן היכר המזכיר שלא לערבם. ואילו הכא איכא [כאן בענין נדה יש] גם שתי דיעות ואיכא [ויש] גם שינוי, שהלא ישנים הם לבושים בבגדיהם.

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו במשנתנו: לא יאכל הזב עם הזבה משום החשש להרגל עבירה. והרי שאפילו אכילה משותפת נאסרה! ומשיבים: הכא נמי [כאן גם כן], שתי דיעות איכא [יש], ואולם שינוי ליכא [אין].

תא שמע [בוא ושמע] פתרון אחר לדבר ממה ששנינו בברייתא: נאמר "אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב" (יחזקאל יח, ו), ובפסוק זה מקיש (משווה) אשה נדה לאשת רעהו — מה לגבי אשת רעהו לשכב יחדיו ואפילו כאשר הוא בבגדו והיא בבגדה — אסור, אף באשתו נדה גם כאשר הוא בבגדו והיא בבגדה — אסור.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] מסקנה זו על שיטת ר' פדת. שאמר ר' פדת: לא אסרה התורה אלא קורבה של (שיש בה) גלוי עריות ממש בלבד, וכפי שנאמר: "איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח, ו).

הרי שאיסור הקריבה בתורה הוא בבעילה בלבד, וכל שאר מיני התקרבות שאין בהם גלוי ערוה אינם אסורים אלא מדברי סופרים. וכאשר יש הרחקה — אף הם לא גזרו. ומסופר שכך נהג עולא, כי הוה אתי מבי רב הוה [כאשר היה בא מבית רבו היה] מנשק להו לאחוותיה אבי חדייהו [להן לאחיותיו על בית חזיהן], ואמרי לה [ויש אומרים]: אבי ידייהו [על ידיהן]. הרי שעולא לא חשש לאיסור של מעשה חיבה בקרובה האסורה עליו כשאין כוונתו לגילוי ערוה. ומוסיפים כי פליגא דידיה אדידיה [חלוק, המעשה שלו על אימרה שלו], שאמר עולא: אפילו שום קורבה אסור באשה האסורה משום ערוה, משום הטעם שנמסר בדרך פתגם: "לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא [אומרים לנזיר, מסביב, ולכרם] לא תקרב. כלומר, הנזיר שאסור לו כל הבא מן הגפן, מייעצים לו שאף לא יתקרב אל הכרם, וכן הוא לגבי איסור ערוה, שלדעת עולא ראוי שיתרחק ממנו ככל האפשר.

ג תני דבי [שנו בבית מדרשו] של אליהו ברייתא העוסקת בפסק הלכה זה: מעשה בתלמיד חכם אחד ששנה הרבה במשנה, וקרא הרבה מקרא, ושימש תלמידי חכמים הרבה בלימוד גמרא, ובכל זאת מת בחצי ימיו. והיתה אשתו במרירותה נוטלת תפיליו ומחזרתם (מסתובבת עמם) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם לחכמים: והרי כתיב [נאמר] בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך" (דברים ל, כ), ואם כן בעלי ששנה כל כך הרבה וקרא הרבה