כוותיה [כשיטתו] של רב פפי מסתברא [מסתבר] לומר, שאמר ר' יהושע בן לוי: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א דרש בר קפרא: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וישרף את בית ה' ואת בית המלך ואת כל בתי ירושלים ואת כל בית גדול שרף באש" (מלכים ב' כה, ט), והוא מפרש: "בית ה'" — זה בית המקדש. "בית המלך" — אלו פלטרין (ארמונות) של מלך. "ואת כל בתי ירושלים" — כמשמען. "ואת כל בית גדול שרף באש" — נחלקו בכך ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד [אחד מהם] אמר: מקום שמגדלים בו תורה, וחד [אחד מהם] אמר: מקום שמגדלים בו תפלה.

ומפרשים את דבריהם: מאן דאמר [מי שאומר] שהוא מקום שמגדלים בו תורה, הסתמך על מה דכתיב [שנאמר]: "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב, כא), משמע שתורה היא הנקראת דבר גדול. ומאן דאמר [ומי שאומר] שהוא מקום שמגדלים בו תפלה, הסתמך על מה דכתיב [שנאמר]: "ספרה נא לי את כל הגדלות אשר עשה אלישע" (מלכים ב' ח, ד), ואלישע מה דעבד [שעשה] — ברחמי הוא דעבד [בבקשת רחמים, בתפילה הוא שעשה], משמע שתפילה היא הגדולה.

ומעירים: תסתיים [תתפרש] המחלוקת ויתבהרו דעות החולקים שר' יהושע בן לוי הוא שאמר מקום שמגדלים בו תורה, והראיה ממה שאמר ר' יהושע בן לוי במקום אחר: בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, ומכאן שלדעתו בית המדרש גדול בקדושתו מבית הכנסת. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שזו שיטתו, שתורה גדולה מתפילה.

ב שנינו במשנה: אבל מכרו תורה — לא יקחו ספרים וכו'. איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים שאלה זו: מהו למכור ספר תורה ישן על מנת ליקח (לקנות) בו חדש? וצדדי השאלה: כיון דלא מעלי ליה [שאינו מעלה אותו בקדושה] אסור, או דלמא [שמא] כיון דליכא לעלויי עילוייא אחרינא, שפיר דמי [שאין עילוי אחר, שהרי הוא מקודש מהכל, ראוי הדבר ומותר]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אבל מכרו תורה לא יקחו ספרים (נביאים וכתובים). ונדייק: ספרים הוא שלא יקחו, הא [הרי] תורה בתורה שפיר דמי [ראוי הדבר]. ודוחים: מתניתין [המשנה שלנו] היא במקרה של דיעבד שכבר מכרו את הספר, כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו השאלה], היתה זו אם להתיר לעשות כן לכתחלה.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת ממה ששנינו: גוללים (עוטפים) ספר תורה במטפחות חומשין, וגוללים חומשין במטפחות נביאים וכתובים, כיון שבכל אלה הריהו מעלה את המטפחות לקדושה גדולה יותר, אבל לא גוללים נביאים וכתובים במטפחות חומשים, ולא חומשים במטפחות ספר תורה, כיון שבכך הריהו מוריד אותם לקדושה נמוכה יותר.

קתני מיהת [שנינו על כל פנים] שגוללים ספר תורה במטפחות חומשים, ונדייק במטפחות חומשים — אין [כן] מותר, אבל במטפחות של ספר תורה אחר — לא, משמע שאין לשנות מספר תורה אחד לחבירו.

ודוחים: אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה ברייתא: ולא חומשים במטפחות ספר תורה, ונדייק מכאן: הא [הרי] תורה בתורה שפיר דמי [ראוי הדבר]! ואם כן יש לכאורה סתירה פנימית בברייתא זו, אלא חייבים אנו לאמר על הוכחה זו כי מהא ליכא למישמע מינה [מברייתא זו אין לשמוע ממנה] בדרך של דיוק, מן החיוב לשלילה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בתוספתא: מניחים ספר תורה על גבי ספר תורה אחר, ותורה על גבי חומשים, וחומשים על גבי נביאים וכתובים, אבל לא יניחו נביאים וכתובים על גבי חומשים, ולא חומשים על גבי תורה. משמע שספר תורה אחד יכול להשתמש בספר אחר, ובודאי שמותר אם כן להשתמש במטפחתו.

ודוחים: הנחה קאמרת [אתה אומר], שאני [שונה] הנחה שלא אפשר אחרת, שבהכרח יש להניחם זה על זה בארון הקודש. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך] שבמקום שאי אפשר חייבים להניח זה על זה, אם כן מיכרך היכי כרכינן [לכרוך את ספר התורה סביב עצמו כיצד כורכים אנו] והא קא יתיב דפא אחבריה [והרי יושב, מונח, דף אחד על חבירו]! אלא כיון דלא [שאי] אפשר לעשות אחרת — שרי [מותר], הכא נמי [כאן גם כן] כיון שלא אפשר להניחם בארון הקודש בדרך אחרת — שרי [מותר].

ומציעים, תא שמע [בא ושמע] ראיה ממה שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משום [בשם] רבן שמעון בן גמליאל: לא ימכור אדם ספר תורה ישן כדי ליקח (לקנות) בו חדש.

ודוחים: משם אין ראיה, התם [שם] משום פשיעותא [חשש לרשלנות] שימכור את הישן ולבסוף לא יקנה חדש, ואולם כי קאמרינן [כאשר אומרים, שואלים אנו] הרי זה כגון דכתיב ומנח לאיפרוקי [שהספר החדש היה כבר כתוב ומונח להפדות, להמכר], מאי [מה דינו]?

ומביאים ראיה, תא שמע [בא ושמע]: שאמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' מאיר: אין מוכרים ספר תורה אלא אם אדם נזקק לכסף כדי ללמוד תורה או לישא אשה.

שמע מינה [למד מכאן] כי תורה בתורה שפיר דמי [ראוי הדבר], שהרי מוכר ספר תורה לשם תורה. ודוחים: דלמא שאני [שמא שונה] למוד, שהלמוד מביא לידי מעשה, ולכן חשוב ביותר ועדיף על ספר תורה. אשה נמי [גם כן] יש ענין חשוב בנישואין, שהרי נאמר: "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח), משמע שלכך נוצר העולם, אבל תורה בתורה לא יחליף.

באותו ענין תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. יתר על כן אמר רבן שמעון בן גמליאל: אפילו אין לו מה יאכל ומכר ספר תורה או מכר את בתו לאמה — אינו רואה סימן ברכה לעולם, משמע שאין זה מן הראוי למכור ספר תורה אפילו מפני ההכרח.

ג שנינו במשנה וכן הדין במותריהן. אמר רבא: לא שנו שיש קדושה זו במותרי דברים מקודשים, אלא שמכרו דבר שיש בו קדושה וקנו בדמיו דבר שקדושתו גדולה מזו והותירו מכסף המכירה, אבל אם גבו כסף מן הציבור כדי לקנות בו דבר זה ולאחר שקנו הותירו — מותר להשתמש במותר לכל צורך אחר. שעדיין לא נתפסו הדמים בקדושה.

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא: במה דברים אמורים שאסור לשנות כספים של חפצי קודש — כשלא התנו במפורש שיוכלו לעשות בכסף כרצונם, אבל אם התנו — אפילו לדוכסוסיא מותר.

ומעתה נברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שמכרו והותירו — כי [כאשר] התנו מאי הוי [מה יש], כיצד רשאים הם להתנות להוריד דבר מקדושתו? אלא ודאי מדובר שגבו והותירו, וגם אז טעמא [הטעם, דווקא] שהתנו, הא [הרי] אם לא התנו — לא!

ודוחה רבא: לעולם תפרש שמכרו והותירו, והכי קאמר [וכך אמר, כך יש להבין]: במה דברים אמורים — כשלא התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על דבר זה, אבל התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שתפקע הקדושה מהדמים, אפילו לדוכסוסיא נמי [גם כן] מותר.

אמר ליה [לו] אביי לההוא מרבנן דהוה מסדר מתניתא קמיה [לאחד החכמים שהיה מסדר משניות לפני] רב ששת: מי שמיע לך [האם שמעת] מרב ששת מאי [מה] פירוש המלה "דוכסוסיא" הנזכרת בברייתא שהבאנו? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר רב ששת: פרשא דמתא [הפרש של העיר] שבני העיר משתמשים בשירותיו לשמירה ולשליחויות ציבוריות.

אמר אביי: הלכך [על כן] אפשר ללמוד ממעשה זה, האי צורבא מרבנן דשמע ליה מילתא [תלמיד חכם ששמע דבר] ולא ידע פירושא [ואינו יודע את פירושו] לישיילה קמיה דשכיח קמיה רבנן [שישאל את הדבר למי שמצוי לפני החכמים], דלא אפשר דלא שמיע ליה מן גברא רבה [שאי אפשר שלא שמע את פירוש הדבר מאדם גדול].

ד אמר ר' יוחנן משום ר' מאיר: בני העיר שהלכו יחד לעיר אחרת (כגון לאסיפת ציבור או בתענית) ופסקו עליהם צדקה, כלומר, עשו שם מגבית וגם האורחים נדבו סכום מסויים לצדקה — נותנין את הכסף שנדבו, לגבאי אותה עיר, כדי שלא יחשדו בהם שאינם נותנים את נדריהם, אבל כשהן באין למקומם מביאים אותה, שמקבלים בחזרה את כספי צדקה שפסקו, ומפרנסין בה עניי עירן, ואין נותנים את הכסף לעיר שהיו בה.

ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה — נותנין, וכשהם באים — מביאים אותה עמהן, ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה — תנתן לעניי אותה העיר שנדב בה צדקה, ואינו רשאי לקחת את הכסף כדי לתיתו לעניי עירו.

מסופר: רב הונא גזר תעניתא [תענית], על לגביה [ובאו אליו] בין השאר רב חנה בר חנילאי וכל בני מתיה [עירו], רמו עלייהו [הטילו עליהם] ליתן צדקה ויהבו [והם נתנו]. כי בעו למיתי [כאשר רצו לחזור למקומם] אמרו ליה [לו] לרב הונא: נותבה לן מר וניזול [יתן לנו אדוני אותה, את הצדקה שנתנו, ונלך] ונפרנס בה את עניי מאתין [עירנו].

אמר להו [להם]: תנינא [שנינו] על כך: במה דברים אמורים שצדקה זו של בני העיר ניתנת לעירם — בשאין שם בעיר שבה פסקו את הצדקה