בנוסח תפילתו: "יברכוך טובים" — הרי זו דרך המינות שהמינים מחלקים את העולם לשתי רשויות: של טוב ושל רע, ובאמת צריך לכלול את הכל בכלל הברכה. האומר בתפילתו "על קן צפור יגיעו רחמיך", כלומר, רחם עלינו כשם שריחמת על ציפור הדוגרת על הביצים, שלא לקחת אם על הבנים, או האומר "על טוב יזכר שמך", שמכך משתמע שמודה על הטובות בלבד, או האומר בתפילה 'מודים' 'מודים' (פעמיים) — משתקין אותו, משום שאומר דברים שיש בהם חשש כפירה.

המכנה בעריות, שאינו קורא את הדברים בפרשת עריות כפי שהם כתובים מפני הנימוס — משתקין אותו, וכן האומר ומתרגם את הכתוב "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" (ויקרא יח, כא) באופן זה: "מזרעך לא תתן לאעברא בארמיותא [לעבר את הארמית, הגויה]" — משתקין אותו בנזיפה על שאומר דבר שאינו כדין.

א גמרא דנים בהלכות שהובאו במשנה, ואומרים: בשלמא [נניח] שהאומר פעמיים 'מודים' 'מודים' משתקים אותו — משום דמיחזי [שנראה] כאילו מודה לשתי רשויות, וצריך להיזהר אפילו שלא להישמע כאילו מקבל דבר זה. והאומר: "על טוב יזכר שמך", נמי [גם כן] מובן, כי משמע על טוב — אין [כן] יזכר שם ה', על רע — לא, ותנן [ושנינו במשנה]: חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה. אלא "על קן צפור יגיעו רחמיך", מאי טעמא [מה טעם] אין אומרים דבר זה?

פליגי [נחלקו] בה בבעיה זו תרי אמוראי במערבא [שני אמוראים בארץ ישראל]: ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד [אחד מהם] אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, שהוא מציג את הדברים כאילו אין הקדוש ברוך הוא נוהג ברחמים כלפי כל בריותיו ומפלה חלק מהם, וחד [ואחד מהם] אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים ומפרש את טעמן בצורה פשטנית ובאמת אינן אלא גזירות, שמשמען עמוק יותר.

מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד לעבור לפני התיבה בפני] רבה, ואמר בתוך תפילתו: אתה חסת על קן צפור — אתה חוס ורחם עלינו! אתה חסת על "אותו ואת בנו" (ויקרא כב, כח) שלא ישחטו ביום אחד — אתה חוס ורחם עלינו. אמר רבה: כמה ידע האי מרבנן לרצויי למריה [כמה יודע תלמיד חכם זה לרצות לאדוניו, לקדוש ברוך הוא]. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] "משתקין אותו" תנן [שנינו במשנה] ואין ראוי לומר כן!

ומעירים: ורבה עצמו, שבודאי ידע משנה זו לחדודי [לחדד] את אביי הוא דבעא [שרצה], שבכוונה אמר לו דבר שאינו נכון על מנת לבדוק את ידיעותיו ואת הבנתו.

בנושא דומה מסופר: ההוא דנחית קמיה [אדם אחד ירד לפני התיבה לפני] ר' חנינא, ואמר בתפילתו: "האל הגדול הגבור והנורא האדיר והחזק והאמיץ".

לאחר מכן אמר ליה [לו] ר' חנינא: סיימתינהו לשבחיה דמרך [וכי סיימת את כל השבחים של אדונך], כלומר, האם בכך שהוספת כמה מילים כבר סיימת את כל שבחי הקדוש ברוך הוא? השתא הני תלתא [עכשיו, הרי אותם שלושה] שבחים שאנו אומרים בתפילה: "הגדול הגיבור והנורא" אי לאו דכתבינהו [אם לא שכתבם] משה רבינו באורייתא [בתורה] (דברים י, יז) ואתו [ובאו] אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו [ותיקנום בנוסח התפילה] (שאמרו בתפילתם: "האל הגדול הגיבור והנורא... אל ימעט לפניך את כל התלאה אשר מצאתנו" וכו'. נחמיה ט, לב), אנן [אנחנו] לא אמרינן להו [היינו מעזים לומר אותם], ואת אמרת כולי האי [ואתה אמרת כל כך]. משל לאדם שהיו לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב והיו מקלסין (משבחים) אותו באלף דינרי כסף וכי לא גנאי הוא לו?

כיון שהזכרנו את דברי ר' חנינא, מביאים עוד מה שאמר ר' חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שדבר זה תלוי באדם עצמו, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך" (דברים י, יב).

על אותו פסוק תוהים: האם מכלל הדברים אתה למד שיראה מילתא זוטרתי [דבר קטן] היא?! שהרי מלשון הפסוק נראה שאין ה' שואל מן האדם אלא דבר קטן — יראה בלבד! ומשיבים: אין [כן], לגבי משה רבינו מילתא זוטרתא [דבר קטן] היא, ולכן הוא אכן מדבר עליה כעל דבר קטן. משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו — הרי זה דומה עליו ככלי קטן, ואם שואלים ממנו כלי קטן ואין לו — דומה עליו ככלי גדול.

אמר ר' זירא: האומר 'שמע' 'שמע' (פעמיים) — הריהו כאומר 'מודים' 'מודים' דמי [נחשב].

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: הקורא את שמע וכופלה — הרי זה מגונה, ונלמד מכאן: מגונה הוא דהוי [שהוא], אבל שתוקי [להשתיק] — לא משתקינן ליה [משתקים אותו] והרי ר' זירא משווה זאת לאומר 'מודים' 'מודים' שמשתקים אותו?! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]; הא [זה] שאמרנו שמגונה הוא, מדובר באופן דאמר מילתא מילתא ותני לה [כשאומר מלה מלה ושונה אותה], הא [וזה] שאמרנו שמשתקים אותו, הרי זה באופן דאמר פסוקא פסוקא ותני לה [שאומר פסוק פסוק ושונה אותו], שזה נראה כמאמין בשתי רשויות.

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: ודלמא מעיקרא [ושמא מתחילה] לא כיון דעתיה [דעתו] והשתא [ועכשיו] כיון דעתיה [דעתו] ומשום כך הוא חוזר ואומר? אמר ליה [לו]: וכי נוהגים חברותא [בחברות] כלפי שמיא [שמים], שמדבר אל ה' כאילו היה מדבר לחבירו ואינו מכוון במה שאומר בתפילה? אי [אם] לא מכוין דעתיה [דעתו], מחינא ליה בארזפתא דנפחא [מכים אותו במקבת של נפחים] עד דמכוין דעתיה [שיכוין דעתו]. כלומר, צריך להקפיד ולהחמיר עליו שלא ינהג קלות ראש בדבריו לפני המקום.

שנינו במשנה: המכנה בעריות — משתקים אותו. תנא [שנה] רב יוסף: הכוונה היא, שבמקום לומר במפורש ובלשון נוכח "ערות אביך", הריהו מדבר מענין קלון אביו וקלון אמו, שמוציא את הפסוק מידי פשוטו ומפרשו אל תגלה כל דבר קלון שבהם.

עוד שנינו במשנה: האומר שכוונת הכתוב "מזרעך לא תתן להעביר למולך "היא — "מזרעך לא תיתן לעבר את הגויה", משתקים אותו בנזיפה. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: המתרגם כך סבור כי בישראל הבא על הגויה והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר.

ב משנה מעשה ראובן, שנאמר בו: "וישכב את בלהה פילגש אביו" (בראשית לה, כב) — נקרא אמנם בתורה אבל לא מתרגם בציבור, שלא להביא את עמי הארצות לבזותו. מעשה תמר (בראשית פרק לח) — נקרא ומתרגם. מעשה עגל הראשון, כלומר, מה שמסופר בתורה על מעשה העגל — נקרא ומתרגם, והשני, שאהרן מספר על עשייתו — נקרא ולא מתרגם. פסוקי ברכת כהנים ומעשה דוד ואמנון (שמואל ב' פרק יג) — נקראין ולא מתרגמין.

אין מפטירין במעשה מרכבה שביחזקאל (פרק א), כדי שלא לפרסם דברים נסתרים, ור' יהודה מתיר. ר' אליעזר אומר: אין מפטירים ב"הודע את ירושלים את תועבותיה" (יחזקאל ט״ז:ב׳), מפני שהוא גנותם של ישראל.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: יש כתובים שהם נקרין ומתרגמין, ויש שהם נקרין ולא מתרגמין, ויש שהם לא נקרין ולא מתרגמין. אלו נקרין ומתרגמין, ובל"ת עק"ן נשפ"ה, הוא הסימן להם (בראשית, לוט, תמר, עגל, קללות, אזהרות ועונשים, אמנון, אבשלום, פילגש, הודע):

מעשה בראשית נקרא ומתרגם. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], מדוע לא יקראו אותו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] אתו לשיולי [יבואו אנשים לשאול] שאלות שאין ראוי לשאול, וכגון: מה למעלה ומה למטה,