מה משפט (דין) אינו נעשה אלא ביום כפי שלמדנו, אף כאן השקיית סוטה אינה נעשית אלא ביום.

ולעריפת העגלה שהיא ביום, אמרי דבי [אמרו החכמים בבית מדרשו] של ר' ינאי: לשון "כפרה" כתיב [נאמר] בה, כפי שנאמר בקדשים, ובקדשים (בקרבנות) כבר למדנו שכל מעשיהם ביום. ולטהרת מצורע — דכתיב [שנאמר]: "זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו" (ויקרא יד, ב).

כל הלילה כשר לקצירת העומר — שאמר מר [החכם] והוכיח את הדבר מן הכתובים במסכת מנחות, כי מצות קצירה וספירה — בלילה, והבאה של קרבן העומר למקדש — ביום. ולהקטר חלבים ואברים, מנין שזמן ההקטרה כל הלילה — דכתיב [שנאמר] בהם במפורש: "העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר" (ויקרא ו, ב).

א שנינו במשנה: זה הכלל דבר שמצותו ביום — כשר כל היום. ושואלים: זה הכלל הכלל הזה לאתויי מאי [להביא להוסיף את מה]? שהרי לכאורה כבר פירטנו את כל הדברים שמצוותם ביום! ומשיבים: לאתויי [להביא] סידור בזיכין של לבונה ליד לחם הפנים במקדש וסלוק בזיכין בסוף השבוע, שלא נאמר בכתוב מתי זמנם,

וכשיטת ר' יוסי. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: אם סילק את הישנה, כלומר, את מערכת לחם הפנים ובזיכי הלבונה הישנים בשחרית (בתחילת היום) וסידר את החדשה ערבית (בסוף היום) — אין בכך כלום ודי שיהא הדבר באותו יום, וזו משמעות הכלל שכשרים כל היום, אבל לדעת חכמים צריך לסדר את החדשים מיד כשמסלק הישנים.

ומה אני מקיים לשיטת רבי יוסי את מה שכתוב בלחם הפנים "יערכנו לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ח), כוונתו — שלא יהא שולחן יום שלם בלא לחם, ואם יש בו לחם אף בחלק מן היום — יצא.

ב עוד שנינו במשנה: דבר שמצותו בלילה — כשר כל הלילה, ושואלים: לאתויי מאי [להביא להוסיף את מה]?

ומשיבים: לאתויי [להביא] אכילת פסחים, והרי זה שלא כשיטת ר' אלעזר בן עזריה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר: "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח), אמר ר' אלעזר בן עזריה: נאמר כאן "בלילה הזה" ונאמר להלן "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" (שמות יב, יב), מה להלן כאשר ה' עבר בארץ מצרים היה זה עד חצות הלילה, אף כאן אין הפסח נאכל אלא עד חצות, וממשנתנו נראה שאין הדבר כן, אלא שעיקר המצווה היא עד הבוקר.

א משנה הקורא את המגילה — יכול לקוראה כרצונו, גם כשהוא עומד וגם כשהוא יושב. קראה אדם אחד או קראוה שנים יחד — יצאו ידי חובתם. מקום שנהגו לברך על קריאתה — יברך, ומקום שנהגו שלא לברך — לא יברך. ואגב כך מביאים עוד דינים ביחס לקריאת התורה.

בימים שני וחמישי בשחרית ובשבת במנחה — קורין (קוראים) שלשה אנשים בתורה, אין פוחתין מהן במספר ואין מוסיפין עליהן, אלא שלושה דווקא. ואין מפטירין בנביא בזמנים אלה. הפותח, כלומר, האיש הקורא ראשון והחותם הקורא אחרון בתורה — מברך לפניה ולאחריה. אבל לא שאר העולים לתורה.

בראשי חדשים ובחולו של מועד קורין ארבעה אנשים, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן ואין מפטירין בנביא. ואף אז הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. ומביאים כלל לגבי מספר הקוראים בימים שונים.

זה הכלל: כל יום שיש בו במקדש קרבן מוסף ואינו יום טוב (כראש חודש וחול המועד) — קורין ארבעה, ביום טוב קוראים חמשה אנשים, ביום הכפורים — ששה אנשים, בשבת — שבעה אנשים. ובאלה אין פוחתין מהן, אבל מוסיפין עליהם קרואים כמה שירצו, ומפטירין בימים אלה בנביא, ואף אז הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה.

ב גמרא אמרנו שהקורא את המגילה יכול לקרותה כשהוא יושב, תנא [שנה] החכם בתוספתא: מה שאין כן בתורה שקוראים אותה בעמידה בלבד. ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה]? אמר ר' אבהו: שאמר קרא [הכתוב]: "ואתה פה עמד עמדי ואדברה אליך את כל המצוה והחוקים" (דברים ה, כח), משמע שקבלת תורה אינה אלא בעמידה. ואמר ר' אבהו: אלמלא מקרא זה כתוב במפורש, אי אפשר לאומרו, כלומר, לא היינו מעיזים לומר דבר זה. שכביכול אפשר ללמוד מכאן שאף הקדוש ברוך הוא באותה שעה בעמידה, שהרי נאמר "עמוד עמדי" — משמע: כמוני.

ואמר ר' אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה (ילמד) לתלמידו היושב על גבי קרקע — שנאמר: "ואתה פה עמד עמדי", משמע שהרב והתלמיד צריכים להיות באותו מצב.

ולענין קבלת התורה בעמידה מביאים, תנו רבנן [שנו חכמים]: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה מפי הרב אלא מעומד, שהמקבל מן הרב כמקבלה מסיני, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם ונחלשו הבריות והיו למדין תורה גם מיושב. והיינו דתנן [והוא ששנינו במשנה]: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה, שהרי העמידה בזמן הלימוד היא עצמה מתן כבוד לתורה.

ומעירים באותו ענין, כתוב אחד אומר: "ואשב בהר" (דברים ט, ט) וכתוב אחד אומר: "ואנכי עמדתי בהר" (דברים י, י)! ומיישבים: אמר רב: עומד היה משה רבינו ולומד, כלומר, מקבל את הדברים מפי הגבורה בעמידה, ולאחר מכן היה יושב בהר ושונה חוזר ומשנן את הדברים. ר' חנינא אמר: משה היה לא עומד ולא יושב אלא שוחה (מתכופף), שזה מעין עמידה ומעין ישיבה. ר' יוחנן אמר: מעיקרו של דבר אין כאן קושיה, כי אין "ישיבה" זו אלא לשון עכבה, ש"לשבת" פירושו גם להתעכב, לשהות במקום, וכפי שנאמר: "ותשבו בקדש ימים רבים" (דברים א, מו). רבא אמר שיש לישב את הסתירה באופן אחר: רכות (עניינים קלים) היה לומד כשהוא מעומד, וקשות (נושאים קשים שצריך לעיין בהם בישוב הדעת) היה לומד כשהוא מיושב.

שנינו במשנה: שבין אם קראה אחד ובין אם קראוה שנים — יצאו ידי חובה.