סקר
בעקבות מסכת שקלים - האם תרצה ללמוד עוד מסכת מהתלמוד הירושלמי?





 

פירוש שטיינזלץ

א משנה אין בין המודר הנאה מחבירו (שנדר שלא יהנה מחבירו כלל) למודר ממנו מאכל (שנדר רק שלא יהנה מכל אוכל של חבירו), אלא לענין דריסת הרגל, שהמודר הנאה אסור אף לדרוך בחצירו של האחר, וכן לעניין לשאול ממנו כלים שאין עושין בהן אוכל נפש אלא משמשים לצורך אחר.

ב גמרא ומדקדקים: הא [הרי] לענין כלים שעושין בהן אוכל נפשזה וזה, והמודר הנאה המודר מאכל, שוין באיסור הנאה מהם.

נאמר במשנה שהמודר הנאה אסור בדריסת הרגל אצל חבירו, ותוהים: מה הנאה היא זו? הא [הרי] לא קפדי אינשי [מקפידים אנשים] על דברים כגון דריכת אדם בחצירו של חבירו! אמר רבא: הא מני [זו משנתנו, כשיטת מי היא] — כשיטת ר' אליעזר, שאמר: ויתור אסור במודר הנאה, כלומר, אפילו דברים שאנשים רגילים לוותר עליהם זה לזה ואינם מקפידים בהם, אבל מי שהדיר עצמו מחבירו — אסור לו ליהנות אף מדבר כזה.

ג משנה אין הבדל בין נדרים לנדבות שנדרו ונדבו למקדש אלא בזה: שהנדרים חייב באחריותן שאם אבדו או מתו צריך להביא אחרים במקומם ונדבות אינו חייב באחריותן, שאם אבדו או מתו אינו חייב להביא אחרות תחתיהן.

ד גמרא ומדייקים: הא [הרי] לענין איסור "בל תאחר" שעובר אם לא הביא אותם בזמנם — זה וזה שוין.

תנן התם [שנינו שם במשנה]: אי זהו נדר? האומר: "הרי עלי עולה" או קרבן נדבה אחר. איזו היא נדבה? האומר על בהמה מסויימת: "הרי זו עולה", ומה ההבדל בין נדרים לנדבות? נדרים אם מתו הבהמות או נגנבו או אבדו — חייב באחריותן, שהרי התחייב באופן כללי להביא קרבן מסויים וכל עוד לא נתקיימו דבריו עדיין לא נפטר מחובתו, ואילו נדבות אם מתו או נגנבו או אבדואינו חייב באחריותן.

ושואלים: מנהני מילי [מניין דברים אלה]? ומשיבים: דתנו רבנן [ששנו חכמים], נאמר בקרבן העולה: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), ר' שמעון אומר: מלשון פסוק זה למדים כי את שעליו, כלומר, שההתחייבות שקיבל היא עליו — חייב באחריותו, ואת שאינו עליו, אלא על בהמה מסויימת שתהיה היא לקרבן — אינו חייב באחריותו.

ושואלים: מאי משמע [מהי משמעותו], מה הקשר בין לשון הכתוב ודברי הלכה אלו? אמר ר' יצחק בר אבדימי: כיון שאמר "עלי" כמאן דטעין אכתפיה דמי [כמי שטוען על כתפו הוא נחשב], שלשון "עלי" משמעה נטילת האחריות על עצמו, שחייב עצמו בהבאת קרבן, והתחייבות מעין זו אינה תלויה בבהמה מסויימת דווקא.

ה משנה אין הבדל בין זב הרואה שתי ראיות, זה שיצאה ממנו זיבה פעמיים לרואה שלש, שיצאה ממנו זיבה שלוש פעמים, אלא שהזב בעל שלוש ראיות חייב להביא קרבן לאחר שיתרפא כדי להשלים את תהליך הטהרה.

ו גמרא ומדייקים: הא [הרי] לענין משכב ומושב, שהזב מטמא את מה שהוא שוכב או יושב עליו, וכן לענין ספירת שבעה, שלאחר שפסקה הזיבה צריך לספור שבעה ימים שיהיו נקיים מזיבה כדי שיוכל לטבול ולהיטהר — זה וזה, הרואה שתים והרואה שלוש, שוין.

ושואלים: מנהני מילי [מניין הדברים הללו] לגבי שתים ושלוש ראיות זיבה וההבדל ביניהם? דתנו רבנן [ששנו חכמים]: ר' סימאי אומר: מנה הכתוב שתים; "איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא" (ויקרא טו, ב), שנזכרו בכתוב זה שתי זיבות וקראו לזב "טמא", מנה הכתוב שלש פעמים לשון זיבה; "וזאת תהיה טומאתו בזובו רר בשרו את זובו או החתים בשרו מזובו טומאתו היא" (ויקרא טו, ג) וקראו גם כן טמא, הא כיצד? שלכאורה אם טמא כבר בשתים, לשם מה שלוש? אלא ללמד: שתים לענין טומאה בלבד ושלש כדי להוסיף גם קרבן.

ומקשים: ואימר [ואמור] להיפך: שתים לטומאה ולא לקרבן, שלש לקרבן ולא לטומאה! ודוחים: הדבר לא יתכן, אמרת [הרי אומר אתה] עד שלא ראה שלש כבר ראה שתים וכיוון שכך תמיד יהיה טמא, אף בשלוש.

אלא מקשים מצד אחר: ואימר [ואמור] כך: שתים לקרבן ולא לטומאה, שלש לקרבן ואף לטומאה! ומשיבים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כך, דתניא כן שנינו בברייתא] על הכתוב: "וכפר עליו הכהן לפני ה' מזובו" (ויקרא טו, טו), ה־מ' שנוסף למלה "זובו" בא להשמיענו אף על מקצת זובו; מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין קרבן. הא כיצד? אם ראה שלש ראיות — מביא, שתים — אינו מביא.

ושואלים בברייתא: או אינו אלא ראה שתים מביא, ראה שלש אינו מביא, אמרת שאין הדבר אפשרי שכן עד שלא ראה שלש כבר ראה שתים,

ומעירים: ואיצטריך [והוצרכה] הראיה של ר' סימאי ואצטריך [והוצרכה] הראיה ממה שנאמר "מזובו", דאי [שאם] מזו של ר' סימאי בלבד הוה אמינא כי קושיין [הייתי אומר כמו הקושיה שלנו] שהקשינו על כך, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] "מזובו". ואי [ואם] היה אומר רק "מזובו" — לא ידענא [הייתי יודע] כמה ראיות, אלא הייתי יודע רק שחלק מהזבים אינם מביאים קרבן, על כן קמשמע לן [השמיע לנו] את המקור שאמר ר' סימאי.

ושואלים: והשתא דאמרת [ועכשיו שאומר אתה] שהביטוי "מזובו" בא למעט ולשם דרשא, אם כן מה שנאמר "וכי יטהר הזב מזובו וספר לו שבעת ימים לטהרתו" (ויקרא טו, יג) מאי דרשת ביה [מה דורש אתה בו]?

ומשיבים: הפסוק ההוא מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכפי ששנינו בברייתא], על הפסוק "וכי יטהר הזב מזובו ", שיש לפרשו לכשיפסוק מזובו, "מזובו" למעט משמע: ולא מזובו ונגעו, שאם היה גם זב וגם מצורע, איננו צריך להימנע מלספור שבעה נקיים, עד שיטהר גם מן הצרעת, אלא יספור לזובו ולכשיטהר מצרעתו יטבול לשניהם. ומה שנאמר "מזובו וספר" (ויקרא טו, יג) — לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה.

ואומרים: והלא דין הוא שאפשר ללמוד את הדבר, מקל וחומר, ולכאורה אינו צריך ללימוד מיוחד; שכן אם מטמא משכב ומושב בזמן שראה שתי ראיות לא יהא טעון ספירת שבעה כדי להיטהר?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר